כתם על בגד צבוע
תלמוד בבלי מסכת נדה דף סא עמוד ב
ת"ר, בגד צבוע - מטמא משום כתם, רבי נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. תקנו? מאי תקנינהו? אלא שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. הותרו - מכלל דאסירי? אין, דתנן : בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי: הא עדיפא - כדי להקל על כתמיהן.

אע"פ דהרמב"ן (הל. נדה ד:ו) והדגמ"ר פסקו כהחכמים רוב ראשונים פסקו כרב נתן בר יוסף דבגד צבוע אין בו משום כתמים. וכן פסק בש"ע (קצ:י). (וע"ע טה"ב שפח) וטעמא דלא גזרו כתמים על בגד צבוע פירש רש"י(שם) משום שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. וזה מובן לפי שבזמן התנאים טיהרו גוונים שונים של מראה אדום. וא"כ כל בגד צבוע שניכר מראה אדום עדיין צ"ע אם מקרי בגד צבוע. ועיין ציץ אליעזר (ו:כג) בשם החכמת אדם(קיג:י) דטעם דלא גזרו על בגדים צבעונים משום דאינם מטמאים טומאת נגעים. ולכן גדר בגד צבוע הוי כל בגד שאינו לבן. וברמב"ם אסו"ב ט:ז איתא בהדיא וז"ל ולא במקבל טומאה אא"כ היה לבן אבל כלי צבעונין אין חוששים לכתם הנמצא בהן ע"כ. ולכן צבעים בהירים בכלל בגד צבוע. והרב סובולפסקי שליט"א נקט כלל בידו דכל שיש לו שם לואי של לבן הוי לבן אבל אם יש לו שם עצם של צבע לא הוי לבן. ולכן בפתחי הלכה (תה) פסק דoff white דינו כלבן אבל צהוב בהיר וכן beige וכדומה הוי בגד צבוע וכן פסק בטה"ב(שצא) . ברם בשבט הלוי (ב:פז) החמיר בצבע הדומה כמעט ללבן שהדם נראה כבלבן ממש.
וברמב"ם שם כתב וז"ל לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים עכ"ל. ונתקשו האחרונים מאין לרמב"ם תקנה זו דמהגמרא משמע דרשות או לכל הפחות עצה טובה ללבוש צבעונים. וכן דעת הרמ"א דעצה טובה הוי. ולכן טוב שתדע הכלה משעה שטובלת ללבוש בגדים צבעונים. וכל זה מדובר כשאינה נדה אבל בספירת ז נקיים הנה אביא את הב"י והש"ע.
בית יוסף יורה דעה סימן קצו
כתב המרדכי (שבועות סי' תשלז) בשם הרוקח (סי' שיז ד"ה שבעה, וסי' שיח) דיום שפוסקת תבדוק עצמה לערב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוקה ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים ומנהג כשר הוא כשהאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש לבנים אמנם אם אינה רוחצת אלא פניה שלמטה דיה בכך עכ"ל וזה לשון האגור (סי' אלף שעא) אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים נקיים ללבוש תספור שבעה נקיים רק שהחלוק נקי מדם ויש חולקים שערים מדורא (הל' נדה סי' יט) עד כאן לשונו:

שולחן ערוך יורה דעה סימן קצו סעיף ג
ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור, תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם, ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים, ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים. הגה: ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים; אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה, די בכך (מרדכי בשם רוקח), וכן נוהגין ואין לשנות; אבל בשעת הדחק, כגון אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים, תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק יהיה נקי ובדוק מדם (אגור והגהות ש"ד ס"ס י"ט).

הנה המרדכי כתב שמנהג כשר ללבוש לבנים בימי הליבון כדמשמע בשבת יג. בימי ליבוניך מהו(גר"א קצו[י]). אלא דהב"י הבין דבגדים לבנים פירושם נקיים ובדוקים מכתמים. כלומר דמנהג זה דמיא למוך דחוק כדי שתפריש בטהרה ותהיה מוחזקת שמעיינה סתום. אבל הרמ"א הבינם כמשמעם שיש לה ללבוש לבנים כדי שלא תנצל מכתמים. ועיין פת"ת קצ:כב דאין לאשה ללבוש אלא בגדי לבן בימי ליבון וכ"כ בחכמת אדם אלא דאם לבשה ומצאה כתם תולה בו. וכן נוהגים אחינו האשכנזים ובשעת הדחק גדול שאין לאשה להטהר הרב סובולפסקי אמר שיש לה לשאול את הרב אם יתיר לה ללבוש צבעונים.(וע"ע בפתחי הלכה ב:קיד[סג] בשם הרב יחזקאל רוט שליט"א שיעץ שעכ"פ תשים טישוס לבנים שלא לבטל את מנהג לבישת לבנים). אולם ביבי"א (יו"ד ג:י) כתב דמעיקר הדין שרי ללבוש אפילו בימי ליבון בגדים צבעונים ולא הוי משום אין מבטלין איסור לכתחלה אבל בעל נפש יחמיר בג ימים ראשונים של ימי ליבון אא"כ היא רק מונה משום כתב בכה"ג א"צ להחמיר. ושם ביאר דהמרדכי לשיטתו דסבר דאין האשה בחזקת טהורה ג ימים ראשוינים משום חשש דמעיינה פתוח. אבל לדידן הוי בחזקת טהרה משהפרישה בטהרה.
ועיין חת"ס (יו"ד קסא) שכתב מסברא דהיתר בגד צבוע רק הוי על בגד עליון אבל לא על הכתונת או על הבגדים הנוגעים בבשרה דבגדי זיעה הוי אין קולת בגדים צבעונים. אלא דבחזו"א(פט:ד) העיר דמסתימת הפוסקים לא משמע כן וגם לא מסתבר לחלק. והביא ראיה דהרמב"ם(ט:ז) לא סבר כן לפיכך המנהג להקל.