הערות בעניני מילה (קצתם בדרך דרוש ופלפול)

-א-

קודם מתן תורה לא נצטוו על הפריעה

בגמרא יבמות ריש פרק הערל (עא:) איתא שלא נצטוו על הפריעה עד מתן תורה, ושמא יש לפרש הענין, דהנה גם בני קטורה נצטוו במילה, ולהרמב"ם גם לדורות כן וגם בזמן הזה בני קטורה חייבים במילה, והרמב"ן ביבמות (מו.) חולק בזה ע"ש. על כל פנים החיוב דזרעך אחריך כלל לא רק בני ישראל אלא גם בני קטורה, ובודאי אין זה למעלת עצמם, דאין לבני קטורה מעלה על שאר אומות העולם, רק למעלת אברהם הוא, באשר הם בניו. וא"כ גם בני ישראל קודם מתן תורה, הרי חיובם מכח המצוה שנצטווה אברהם, הכוללת גם בני קטורה, וא"כ אין חיובם למעלת עצמם אלא למעלת אברהם. [אבל לקמן בהמשך נצדד דגם קודם מ"ת היה חיוב בני קטורה באופן אחר מחיוב בני יצחק ויעקב לכמה דברים ע"ש.] והנה עיין במדרש רבה סוף פרשת לך לך אברהם ע"י שנתמעך ע"י אשה כתיב בשר ערלתו ישמעאל שלא נתמעך ע"י אשה כתיב את בשר ערלתו, ומפרש"י על התורה שם מבואר דהכונה שאברהם לא נצרך לפריעה דכיון שהיה זקן הוסר עור הפריעה עם המילה מה שאין כן ישמעאל היה צריך פריעה [ואף שלא נצטוה על הפריעה צ"ל שפרע את ישמעאל כאינו מצוה כמו שקיים שאר התורה עד שלא נתנה]. ומעתה כיון שמילת זרעו אינה מצד עצמם כי אם מצד מעלת אברהם, לא היה שייך בזרעו יותר מאשר היה בו, וכיון שהוא לא עשה פריעה כי אם מילה לבד גם זרעו כן וק"ל.

-ב-

עוד בענין זה

הטור יו"ד סי' רס"ה כתב בשם הרא"ש דיברך ברכת להכניסו בברית של אברהם אבינו קודם הפריעה ועי"ז הוי עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל. ובמנ"ח מצוה ב' העיר דכיון שאברהם לא נצטוה על הפריעה ל"ש שיחשב ברכת להכניסו בבריתו של אברהם עובר לעשייתו ע"י שמברך קודם הפריעה.

ונראה דבגמ' יבמות (מו.) מבואר דבני ישראל מלו כשיצאו ממצרים, וכתב הרמב"ם פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ב שהמקור לזה מקרא ד"כל ערל לא יאכל בו", שהוצרכו למול במצרים כדי לאכול הפסח. והסכים לזה הרמב"ן יבמות שם. מבואר שכשמלו במצרים יצאו מכלל ערלים, וקשה הרי מבואר בגמ' שם (עא:) שלא פרעו כשיצאו ממצרים רק כשנכנסו לארץ עשו פריעה, והרי מל ולא פרע כאילו לא מל ונשאר ערל, ואיך אכלו הפסח.

וע"כ צ"ל דקודם מתן תורה שלא נצטוו על הפריעה היו יוצאים מכלל ערלים ע"י מילה לחוד, בלא פריעה. נמצא דאף שלא נצטוה אברהם אבינו על הפריעה, אבל קודם מ"ת גם על ידי מילה לחוד יצאו מכלל ערלים, וי"ל שעיקר בריתו של אברהם אבינו היינו מה שאינו ערל, וקודם מ"ת יצא מכלל ערל ע"י מילה, אבל אחר מ"ת כיון שמל ולא פרע כאילו לא מל א"כ עיקר היציאה מכלל ערל הוא ע"י הפריעה, ורק ע"י פריעה נכנס לבריתו של אברהם אבינו, ושפיר כתב הרא"ש לברך ברכת להכניסו קודם הפריעה ונחשב על ידי זה עובר לעשייתו, וניחא קושיית המנ"ח וק"ל.

[ומש"נ שעיקר הכניסה לברית היא הפקעת שם ערל, נראה ראיה לזה מה דכל גר בעלמא אינו חייב למול שנית (דהיינו להטיף דם ברית) אחר הטבילה מדין המצות מילה דישראל, דלכ' מה שמל קודם הטבילה אינה כלום לענין קיום המצוה דעדיין לא היה ישראל, וע"כ דכיון שנימול לשם גירות פקע מיניה שם ערל ול"ש להטיף ממנו דם ברית, ולא דמי לנימול בלילה או ע"י גוי דצריך הטד"ב להרבה שיטות דשם לא היתה מילה כלל ולא פקע מיניה שם ערל (כמש"נ בסי' הקודם), הרי מבואר שהשם ערל פקע ע"י המילה דגירות, והיינו משום שהמילה דגירות אף שאינה ענין לקיום המצוה דמילת ישראל אבל היא עכ"פ מילה של כניסה לברית. הרי מבואר שהפקעת הערלות היא הכניסה לברית.]

אגב אעיר מה שקשה לי בדברי הרמב"ן יבמות (מו.) וז"ל והרב רבי משה ז"ל כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו, מל אותן משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ, ואם כן שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית. ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו... ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו עכ"ל.

ביאור דבריו דמתחילה הקשה איך נכנסו שבט לוי לברית בשעת יציאת מצרים, כיון שהיו מהולים מכבר. ותירץ שני תירוצים, מתחילה כתב שהטיפו מהם דם ברית, ואח"כ כתב שיותר נראה שכיון שהיו מהולים כבר נתגיירו ע"י טבילה לחוד דומיא דנשים, ואע"ג דגר שנתגייר כשהוא מהול לכמה שיטות צריך הטפת דם ברית, היינו משום שהמילה דמעיקרא לא היתה מילה של מצוה, אבל שבט לוי שמלו במצרים ממצות מילה שנתחייבו זרע אברהם, לא היו צריכים הטפת דם ברית כשבאו להתגייר, ונדונו כנשים להתגייר בטבילה לבד. ואח"כ הקשה מבני קטורה דג"כ חייבים במילה, ומ"מ לא מצינו שבני קטורה הבאים להתגייר כשהם מהולים לא יצטרכו הטפת דם ברית. ותירץ דבאמת בני קטורה בזמן הזה אינם חייבים במילה, דלא נתחייבו כ"א הבנים של קטורה ממש היינו הדור הראשון ולא לדורות [והרמב"ם חולק ע"ז, כידוע].

וקשה לי, מה מקשה הרמב"ן מבני קטורה, הרי לא דמי לשבט לוי כלל, דהכניסה לברית של שבט לוי היתה קודם מתן תורה, קודם שנתחייבו בפריעה, ואז היה אפשר להכנס לברית ע"י מילה לחוד, בלא פריעה, שהרי גם שאר השבטים שמלו כשיצאו ממצרים ונכנסו על ידי זה לברית אבל לא היו פורעים, כמבואר בגמ' (עא:), וכנ"ל. ולכן שבט לוי אף שהמילה של מצוה שקיימו במצרים היתה בלא פריעה היה מספיק להם ולא היו צריכים להטפת דם ברית, ונכנסו לברית בשעת יציאת מצרים ע"י טבילה לחוד. אבל בני קטורה הבאים להתגייר בזמן הזה, הרי חסר אצלם פריעה של מצוה, כי בני קטורה מסתמא חיובם במצות מילה הוא כמו קודם מתן תורה, שחייבים במילה לחוד ולא בפריעה, ואילו כשבאים להתגייר מתחייבים במילת ישראל ובמילה זו צריך פריעה ובלא פריעה אינו כלום. והפריעה שעשו בגיותן אינה כלום דאינה פריעה של מצוה, והם ככל ערבי מהול או גבעוני מהול שבא להתגייר שצריך הטפת דם ברית, וצ"ע.

-ג-

מילת בני קטורה, והמעשה דצפורה

א. חתן דמים למולות (שמות ד' כ"ו). בירושלמי שבת פרק ר' אלעזר דמילה יליף מכאן מילה ופריעה, דהיינו למולות, שתי מילות. והירושלמי לטעמיה דס"ל שם דגם קודם מתן תורה נצטוו על הפריעה. אבל דעת רב ביבמות (עא:) דעד מתן תורה לא נצטוו על הפריעה. ולדעתו יקשה מהו לשון למולות, שמשמע יותר ממילה אחת.

ב. בע"ז (כז.) נחלקו רב ור' יוחנן אם אשה כשירה למול, ודעת רב דפסולה, ויליף לה מקרא דואתה את בריתי תשמר (בראשית י"ז ט') דהמוהל צ"ל בכלל ברית. ומקשה ע"ז הגמרא מצפורה. ואחד מתירוצי הגמ' שם דהיא התחילה המילה ומשה גמרו. ובכלי חמדה לפ' שמות הקשה דכיון שאשה פסולה למול א"כ גם להתחלת המילה היא פסולה דמאי שנא משחט פסול וגמר ישראל, וא"כ איך עשתה צפורה תחילת המילה ע"ש. ולא הבנתי דבריו הא מבואר בחולין (יט:) וביו"ד סו"ס ב' דאם שחט עכו"ם וגמר ישראל באמת השחיטה כשירה אלא אם כן שחט העכו"ם כל כך שנעשה הבהמה טריפה על ידי זה, אבל אם שחט רק חצי קנה הוי כחצי קנה פגום והשחיטה של הישראל כשירה.

אלא שמכל מקום קשה לי כיון דסוף סוף אשה פסולה למול, ואם אינה פוסלת המילה אם התחילה אבל מכל מקום אין בחיתוך שהיא עושה משום מעשה מצוה, ומה הועילו מעשיה לסלק הדין ממשה ולהצילו.

ג. בגמ' סנהדרין (נט:) דבני ישמעאל ובני עשיו אינם חייבים במילה דכתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך, ואלה אינם בכלל זרע אברהם דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. ומקשה הגמ' אם כן בני קטורה נמי, ומתרץ את בריתי הפר ריבה. ומשמע שיש שני ציווים במילה, הציווי דואתה את בריתי תשמור דהוא רק לזרע אברהם יצחק ויעקב, וקרא דאת בריתי הפר שמרבה מילה לבני קטורה.

והנה בסוגיא דע"ז הנ"ל דסובר רב שנשים פסולות למול הרי יליף לה מקרא דואתה את בריתי תשמור, והיינו הציווי דזרע אברהם יצחק ויעקב וכנ"ל. אבל בציווי דבני קטורה דהיינו קרא דאת בריתי הפר ליכא מיעוט למעט נשים. וא"כ קרוב לומר שנשים באמת כשירות למילת בני קטורה. [וזה דלא כהמנ"ח (מצ' ב') שנקט בפשיטות שכל הדינים דמילת בני קטורה שוים למילת ישראל, וע"ע לקמן.]

וא"כ אף שצפורה היתה פסולה למול מדין המילה שנצטוו בה זרע אברהם יצחק ויעקב, אבל למילת בני קטורה היתה כשירה. והיא הרי היתה מבני קטורה, שהיא ממדין, ומדין הוא מבני קטורה.

ד. וא"כ תחילת המילה שעשתה שפיר נחשב למעשה מילה, דהיינו מילה מדין בני קטורה. כי גם תחילת המילה היא מעשה מצוה כמבואר בשבת (קלג:) באומן שהתחיל למול בשבת ולא גמר שאינו חייב דיכול לומר אנא עבדית פלגא דמצוה ע"ש. ולכן שפיר הועילה להציל את משה, דעל כל פנים היה בזה מעשה מצוה דמצות מילה. ומ"מ לא גמרה המילה, כדי שיוכל משה לגמור ולמול מדין מילת זרע אברהם יצחק ויעקב.

ואף שבעלמא היחוס הוא בתר האב וא"כ מה שייך לומר שמלה צפורה מדין מילת בני קטורה, אבל אפשר דהיינו דוקא לענין להתיחס לאומה או לשבט או משפחה, אבל חיוב בני קטורה הוא רק להיותם מיוצאי חלציו של אברהם ולזה אפשר שמועיל גם מצד האם.

ה. ובריש דברינו הקשינו לרב דס"ל (ביבמות) דקודם מתן תורה לא נצטוו על הפריעה מה יעשה עם לשון למולות דמשמע ב' מילות. ולמבואר י"ל דלרב דס"ל (בע"ז) שאשה פסולה למול מתפרש לשון למולות באופן אחר, דהב' מילות הן תחילת המילה שעשתה צפורה, שהיתה מדין מילת בני קטורה, וסוף המילה שעשה משה שהיה מדין מילת זרע אברהם יצחק ויעקב וק"ל.

-ד-

עוד בענין מילת בני קטורה, ומילת ישמעאל ועשיו

א. בראשית (כ"ה כ"ה) ויצא הראשון אדמוני כו', עיין בדעת זקנים בשם מדרש וז"ל: כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמיו ולא רצה למולו לח' ימים כו' כשעבר שנה או שנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזו תולדתו, ואפילו הכי לא מל אותו, אמר הואיל ולא מלתי אותו לח' כמוני אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו, וכשהיה בן י"ג שנה הוא עכב בעצמו ולא רצה למול, והיינו דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך ע"כ.

ותמוה, נהי שלא מל אותו בזמנו שסבר שלא נבלע בו דמו אבל כשנתגלה שזו תולדתו אמאי לא מל אותו, ואיזה טעם יש להמתין עד שיהיה בן י"ג כישמעאל, והרי פשוט הדין דאם הילד היה חולה ביום ח' שמלים אותו כשיבריא ואין ממתינים עד שיהיה בן י"ג. (ועיין בכלי חמדה מש"כ בזה).

ב. ונקדים, מה דאיתא בגמ' סנהדרין (נט:) דבני עשיו ובני ישמעאל אינם חייבים במילה דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק, ופריך הגמ' א"כ בני קטורה נמי לא יתחייבו, ומתרץ "את בריתי הפר" ריבה ע"ש. ומבואר דבני קטורה חייבים במילה, ודעת הרמב"ם דחייבים לדורות, ועדיפי מבני ישמעאל ובני עשיו. אבל ע"ש רש"י ד"ה בני קטורה וז"ל אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו ע"כ, משמעות דברי רש"י דרק בני קטורה ממש היינו דור ראשון נתחייבו, אבל לא לדורות. והנה אינו מבואר כ"כ מנא פשיטא לה לגמ' דבני קטורה חייבים עד שעושה הגמ' קושיא מזה אלא מעתה בני קטורה כו'. ואפשר שהיתה הלכה מקובלת בידם שבני קטורה חייבים. אלא דבשלמא להרמב"ם שחיוב בני קטורה הוא הלכה לדורות ניחא, אבל לרש"י דלא נהגא לדורות רק בבני קטורה עצמם קשה לומר כן. אבל באמת מדברי רש"י מבואר שהפשיטות בזה משום שסברא הוא שאברהם מל כל בניו שהיו לו בחייו, ולפ"ז מסתבר שזהו גם גדר החיוב הנלמד מהריבוי דאת בריתי הפר, דכל בניו שיש לו בחייו יש בהם חיוב מילה. [והוא כעין חיוב יליד בית].

וא"ת א"כ גם ישמעאל יתחייב מכח ריבוי זה, נראה דאיה"נ, דמהיכ"ת יהיה מעליותא לבני קטורה על בני ישמעאל, והרי גם את ישמעאל מל אברהם. וא"ת א"כ למה שואל הגמ' מבני קטורה ולא מישמעאל, אדהכי תקשה לשי' הרמב"ם דהחיוב דבני קטורה הוא לדורות דלדידיה ודאי לא נתחייב ישמעאל מדין זה וא"כ מ"ט באמת מל אברהם את ישמעאל. אבל באמת לק"מ דמילת ישמעאל היה קודם שא"ל הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע והיה סבור אברהם שישמעאל בכלל זרעו. וממילא ניחא גם לרש"י דהגמ' לא דן לענין ישמעאל דבין כך ובין כך נימול וכל הנידון אם מל גם את בני קטורה.

ולשיטה זו קרוב לומר דגם עשיו נתחייב במילה מדין בני קטורה, שהריבוי הוא שיש חיוב מילה על כל בניו הנולדים בחייו, וכמו שהיה כן באברהם שנתחייבו כל בניו הנולדים בחייו ה"נ ביצחק, דמאי שנא.

ג. עוד נקדים מש"כ הרמב"ם פ"י מלכים ה"ז וז"ל המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשיו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה כו' ע"כ. וקשה דהרמב"ם ממעט בני עשיו מהיותם זרע אברהם מקרא ד"ויתן לך את ברכת אברהם" שאמר יצחק ליעקב כשברח לפדן ארם, ואילו בגמ' הנ"ל מייתי לה ממה שאמר הקב"ה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", ביצחק ולא כל יצחק.

וידוע ביאור הגר"ח בזה דאמנם הקב"ה אמר לאברהם ביצחק ולא כל יצחק, ונודע מזה שלא כל בני יצחק יחשבו זרע אברהם, אבל עדיין היה הדבר תלוי מי מבני יצחק יהיה הנבחר להיות זרע אברהם, ולא היה הגילוי והבחירה בזה עד שאמר יצחק ליעקב "ויתן לך את ברכת אברהם כו'".

ד. עוד נקדים דהמנ"ח (מצ' ב') נקט כדבר פשוט דכמו שמצות המילה בישראל מוטלת על האב כמו"כ מילת בני קטורה מוטלת על האב, אבל יש לחכוך בזה שהרי מה שהאב חייב למול את בנו נלמד בגמ' קדושין (כט.) ממש"כ וימל אברהם את יצחק בנו, וזה נאמר במילת ישראל, אבל במילת בני קטורה ליכא גילוי זה והיה אפשר שאין חיוב על האב כלל. ואפשר דאפי' בי"ד אין חייבים במילת בני קטורה, דהפרשה דמילת בני קטורה היא פרשה אחרת ולא נתרבה בריבוי דהמול לכם כל זכר. [ולעי' (ענף ג') צדדנו דאשה כשרה למילת בני קטורה].

ה. ומעתה נבוא אל הביאור בדברי המדרש הנ"ל, דהנה כשנולדו יעקב ועשיו ידע יצחק שרק אחד מהם יחשב זרע אברהם להתחייב במילת ישראל שהרי כבר אמר הקב"ה לאברהם בשעת הציווי כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק, אבל לא ידעו עדיין אם הנבחר יהיה יעקב או עשיו, ומ"מ גם אותו הבן שלא ייבחר ולא יתחייב מדין מילת ישראל, אבל עכ"פ יהיה חייב מדין מילת בני קטורה וכנ"ל.

אלא שיש חילוק, דהבן המתחייב מדין מילת ישראל היתה המצוה למולו מוטלת על יצחק מדין מצות האב למול את בנו. אבל הבן המתחייב מדין מילת בני קטורה אין המצוה למולו מוטלת על האב כלל, וכנ"ל, רק יהיה חייב למול את עצמו כשיגדל. ואדרבא, ע"י שימול אותו יצחק הרי הוא מפסידו את המצוה, וכמו במילת ישראל שאסור למולו בלא רשות האב שמפסידו את המצוה שלו, כמו"כ אם ימול יצחק את הבן שאינו בדין מילת ישראל ואין המצוה שלו מוטלת אל אביו כ"א על עצמו הרי הוא מפסידו את המצוה.

וא"כ יש לעיין איך היה מותר ליצחק למול את בניו כלל, הרי גם במילת ישראל מלבד המצוה המוטלת על האב יש גם מצוה המוטלת על הבן לכשיגדל למול את עצמו (וכגון אם לא מל אותו אביו או בי"ד). וא"כ בכל אחד מהבנים היינו צריכים לדון כך, דמצות יצחק למול בן זה הוא ספק, שמא אינו הנבחר להיות זרע אברהם, ואילו מצות הבן למול את עצמו ודאי, דממנ"פ חייב למול את עצמו, או מדין מילת ישראל או מדין מילת בני קטורה. וא"כ היה ראוי לומר דאין ספק מוציא ודאי ואין ראוי להפסיד להבן את מצותו הודאית מחמת מצות יצחק המסופקת. והיה ראוי להמתין עד שיגדל וימול את עצמו.

אלא שא"כ לא יקיים יצחק את מצותו כלל, והרי בעצם מצוה דידיה קודם שהוא מצוה דגופו, ולכן היה הדין שימול את שניהם, דהי מינייהו מפקת. ודוגמא לדבר מש"כ הר"ן בפרק ער"פ לענין הסיבה דיש ספק אם החיוב בכוסות הראשונות או בכוסות האחרונות, והיה מקום לומר א"כ דספיקא דרבנן לקולא, אלא שכתב הר"ן דא"כ הרי לא יסב כלל ונתבטל המצוה לגמרי, ולכן אדרבא חייב להסב בכל הד' כוסות דהי מינייהו מפקת.

וכל זה אם היו מלין את עשיו בזמנו יחד עם יעקב, אבל כיון שהיה אדמוני לא נימול בח' עם יעקב, ורק אחר שנה או שנתיים כשנודע שזו תולדתו בא יצחק למולו, ואזי אין דנים כ"א על עשיו לבדו ובזה הדין נותן שאין מצותו של יצחק המסופקת למול אותו מספיק להפסידו את מצותו הודאית למול את עצמו לכשיגדל.

וזהו דקאמר המדרש שאמר יצחק למולו כשיהיה בן י"ג כישמעאל, דמילת ישמעאל היתה מדין בן קטורה וכנ"ל ואותו החיוב הוא למול את עצמו כשיגדל וכן היה בישמעאל באמת שהיה בן י"ג. ולכן אמר יצחק דכיון שלא נימול בזמנו יחד עם יעקב לכן היה יותר ראוי למולו כשיהיה בן י"ג דשמא הוא בדין בני קטורה וכישמעאל ומצותו כשיגדל ואין להפסידו את מצותו מספק ודו"ק.

ו. ומ"מ ביסוד דברינו דבמילת בנ"ק אין חיוב על האב ועל בי"ד רק חייב למול א"ע כשיגדל, ברמב"ם מפורש שאינו כן שהרי כתב בפ"י מהל' מלכים ה"ח שחייבים למול בשמיני. אבל להרמב"ם בלא"ה לא יתכנו כל דברינו כאן שהרי לדעת הרמב"ם החיוב דבנ"ק הוא לדורות ופשוט דזה אינו נוהג בבני ישמעאל ועשיו.

באמת להרמב"ם דברי המדרש קשים ביותר דכיון דלדידיה ע"כ החיוב דבנ"ק לא היה שייך אצל ישמעאל ועשיו א"כ מילת ישמעאל לא היה כלום (ומה שמל אותו אברהם משום שטרם ידע כי ביצחק כו' אבל אח"כ נתברר שלא היה ישמעאל חייב במילה כלל) וא"כ מה ס"ד דיצחק להקיש ממילת ישמעאל למילת עשיו.

אבל יתכן, דאמנם כן אחר שנאמר לאברהם כי ביצחק כו' פקע מישמעאל שם זרע אברהם, אבל בשעה שמל אותו כיון שטרם נבחר יצחק היה ישמעאל עדיין בשם זרע אברהם וחייב במילה, וכן עשיו כשנולד, כיון שעדיין היה מתלא תלוי וקאי מי ייבחר היו שניהם חייבים במילה.

אלא דנראה להגדיר בזה, דהנה במילה מצינו ב' דברים, הא' מה שחייב למול היינו מעשה המילה, והב' מה שחייב להיות מהול, והדברים מפורסמים עי' שו"ת בית הלוי ח"ב סי' מ"ז ושו"ת צ"פ (וארשא) סי' קנ"ב (ונדפס בשד"ח במילואים לקונטרס מציצה סי' ה'). ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"א מבואר דעיקר החיוב הוא שיהיה מהול. והנה הריטב"א קדושין (כט.) כתב שמצות האב הוא בעצם מצוות הבן שמוטל על האב ומדמה ליה לבי"ד ע"ש וזה ודאי אינו מצד מעשה המילה דאך יתיחס מעשה המילה להבן שהוא קטן, אלא הוא מצד המצוה להיות מהול דמצות הבן שיהיה מהול מוטלת על האב. ונראה א"כ שחיוב האב הוא רק מצד מה שהבן צ"ל מהול, אבל חיוב מעשה מילה ל"ש אצל האב כלל כ"א אצל הבן.

ומעתה נראה, דעשיו וישמעאל אף שבשעה שנולדו טרם הוברר אם יתקיים בהם זרע אברהם, ולכן היו חייבים במילה, אבל אחר שנתברר שהוצאו מכלל זרע אברהם א"כ למפרע אמרינן שהחיוב להיות נימול לא היה שייך אצלם, דמה שצ"ל נימול הוא בשביל העתיד והם עתידים להיות מוצאים מכלל זרע אברהם. רק מצות מעשה מילה אכתי היה שייך אצלם קודם שהוצאו מכלל זרע אברהם דהמצוה לעשות מעשה מילה אין לה אלא מקומה ושעתה, ובאותה שעה עדיין היה אפשר שיתקיים בהם זרע אברהם.

אכן החיוב לעשות מילה זה שייך אצל הנימול עצמו אבל חיוב האב הוא בשביל שיהיה נימול אח"כ וכנ"ל.

ומעתה נאמר גם לדעת הרמב"ם ע"ד הנ"ל דאמנם בבני קטורה יש מצות מילה בשמיני המוטלת על האב שיהיו נימולים, אבל עשיו וישמעאל לא היו בכלל חיוב בנ"ק לדעת הרמב"ם. רק שמילת ישמעאל היה מצד שבשעה שמל טרם הוצא מכלל זרע אברהם ולכן היה שייך אצלו מעשה מילה. אבל לא מצות האב דמצות האב היא שיהיה נימול ובישמעאל לא היה צריך שיהיה נימול כיון שסופו להיות נפקע מכלל זרע אברהם רק מצות מילה בעלמא היה שייך אצלו בשעתו טרם שהופקע וזה שייך רק בגדול שימול את עצמו וכן היה באמת שהיה בן י"ג.

וכיו"ב עשיו ויעקב אילו נימולו שניהם כאחד ביום הח' א"כ ודאי שבא' מהם היה מצוה מוטלת על יצחק והי מינייהו מפקת אבל כיון שעבר יום ח' נשאר רק עשיו לבדו ואזי הרי מצות יצחק למולו כדי שיהיה מהול היה מוטל בספק דשמא סופו להיות מופקע מכלל זרע אברהם, שהרי כבר ידעו כי ביצחק ולא כל יצחק, אבל מצות עשיו כשיגדל מצד מעשה המצוה היא ודאית כל זמן שלא יופקע מכלל זרע אברהם ולכן אין ספק מוציא מדי ודאי והיה הדין נותן להמתין עד שיהיה בן י"ג כישמעאל ועל דרך הנ"ל וק"ל.

-ה-

אומן שלא גמר למול בשבת

בסוגיא דשבת (קלג:) הנ"ל דאומן שלא גמר למול בשבת פטור דיכול לומר אנא עבדית פלגא דמצוה, ומבואר דאי לאו האי טעמא היה חייב. וקשה דבמשנה פ"ק דחולין שחט בשבת אע"ג שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, והקשו הראשונים איך שחיטתו כשירה הרי נעשה מומר לחלל שבת. ובחי' הר"ן תירץ דעד סוף השחיטה חשיב מקלקל. וקשה א"כ באומן נמי כיון שלא גמר למול יחשב מקלקל. ושמא צ"ל דאזיל למ"ד מקלקל בחבורה חייב.

אבל בפשוטו י"ל דלא דמי לשחיטה, דבשחיטה אם יפסיק לשחוט הרי יפסל השחיטה מדין שהייה, ואם כבר שחט מהושט או רוב קנה יפסיד הבהמה. וגם אם ישהה במיעוט קמא דקנה (להמכשירים שהייה במיעוט קמא דקנה) אבל עכ"פ לא יצטרף מה ששחט כבר להשחיטה. וא"כ עד שגומר לשחוט לא ידעינן בבירור שתחילת השחיטה שעשה יש בה משום תיקון. ולכן שפיר חשיב מקלקל. מה שאין כן במילה אפילו אם יפסוק באמצע הרי יכול לחזור ולגמור, וא"כ כל מה שעשה הוא מועיל להמילה, ושפיר חשיב תיקון וק"ל.

-ו-

אותו ולא אותה

בגמ' קדושין (כט.) יליף מקרא דאף שהאב חייב למול את בנו אבל אשה אינה חייבת למול את בנה. והקשו התוס' למה לי קרא, תיפוק ליה דהוא מצות עשה שהזמן גרמא, דנוהג ביום ולא בלילה. ותירצו דאין הכי נמי, והסוגיא דמצריך קרא לזה הוא אליבא דמאן דאמר שמילה שלא בזמנה נוהגת בלילה.

ובמנחת חינוך הקשה דעדיין היא מצות עשה שהזמן גרמא, דהרי כשנעשה הבן בן י"ג שנה ויצא לגדלות פקע חיוב האב, עיי"ש מביא ראיות לזה מדברי הרמב"ם, וא"כ החיוב הוא רק מבן ח' ימים עד י"ג שנה.

ולענ"ד אינו קשה, חדא דהגע בעצמך אם נשתטה הבן קודם שהגיע לי"ג שנה, הרי לא יתחייב למול את עצמו, וישאר האב חייב לעולם. וא"כ לא השנים הם שגורמים, כ"א מה שנעשה בן דעת. וא"כ אינו תלוי בזמן כלל. ובר מן דין הרי גם בפיקח אין הגדלות תלוי בשנים כ"א בסימנים, ומסתבר דאין זה נחשב זמן גרמא.

ועוד, דעיין בריטב"א קידושין שם תירץ קושיית התוס' באופן אחר, דחיוב האב למול אינו בשביל עצמו כ"א בשביל הבן, דומיא דחיוב בית דין, ואם כן אלמלא קרא הייתי אומר דגם האם חייבת, דמה לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, הרי החיוב אינה בשביל האם כ"א בשביל הבן שהוא זכר (זה פשוט בכונת הריטב"א). ומבואר שחיוב האב אינו חיוב נפרד מחיוב הבן, כ"א חיוב הבן עצמו שמסור להאב עד שיגדל. וא"כ אף שכשיגדל הבן יעבור החיוב מהאב אל הבן, אבל הוא אותו חיוב ונמשך לעולם, ולכן אינו נחשב מצות עשה שהזמן גרמא. אלא דמדלא תירצו התוס' כהריטב"א אפשר דפליגי על עיקר יסודו.

ועיין שם במנחת חינוך מה שדן אם המוהל לא נתכוון לשם מילה אם נחשב קיום מצוה, ולמבואר מדברי הריטב"א שביסוד הדבר הוא חיוב הבן ולא חיוב המל יתכן מאד דלא אזלינן בזה בתר כונת המל כלל, וצ"ב בזה.