לג. האמונה הפנימית היא כל־כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חופשי באמת, מתדמה לו שהיא הפך מהשכל.

33. Inner faith is so much greater than intellect that someone who doesn't truly possess free intellect imagines it to be the opposite of intellect.

על מנת להשיג ידע אדם משתמש בשכלו, מעיין, מברר ומסיק מסקנות, ובכך הוא גם מאמץ דעה ומגבש תפיסות ורעיונות. אם ירחיב את אופקיו, יחכים ויוסיף דעת, תפיסותיו ישתנו ואולי אף יסתרו לחלוטין את מה שחשב בעבר. לא כן האמונה הפנימית, שאיננה נובעת מתוך העמקה ועיון שכלי – כמו אמונה חיצונית, הנרכשת בבירור שכלי, אלא מעומק הנפש, מיסוד האדם כנברא בצלם אלוהים. משום כך היא כל־כך גדולה מן השכל, שאינו יכול לעסוק אלא בהגדרות מוגבלות הניתנות להכרה אנושית פשוטה, ולא במה שמעל ומעבר לכך, כמו עצמיות הקשר עם המקור האלוהי הנעלה מכל הגדרה אנושית.

In order to gain knowledge, a person uses their intellect, contemplates, clarifies, and draws conclusions, thereby also adopting an opinion and forming perceptions and ideas. If he broadens his horizons, gains wisdom, and increases his knowledge, his perceptions will change and may even completely contradict what he thought in the past. Internal faith is not like that; it does not stem from intellectual depth and contemplation – like external faith, which is acquired through clear reasoning – but from the depths of the soul, from the very essence of man as a being created in God's image. Therefore, it is so much greater than the intellect, which can only deal with limited definitions that are accessible to simple human understanding, and not with what is beyond that, such as the essence of the connection with the divine source that is beyond all human definition.

עד כדי כך גדולה האמונה הפנימית מן השכל, שמי שאינו בעל שכל חופשי באמת, מתדמה לו שהיא הפך מהשכל, מנוגדת לו, משוללת כל היגיון. בעיה זו מעמיד הרמב"ם בפתיחת ספרו 'מורה נבוכים', כאשר הוא מתאר אנשי אמונה יראים ושלמים, שהם רחבי אופקים, כמו מדענים ופילוסופים שהעמיקו בהשכלתם ופיתחו את שִכלם – השרויים במבוכה קשה, שכן עקרונות מן האמונה, פסוקים או מצוות שונות אינם מתיישבים עם השכלתם הכללית ועומק דעתם. מבוכה זו מותירה בפניהם שתי ברירות – להתנכר להשכלה שרכשו ולהיגיון הבריא, או להתנכר לאמונה ולמסורת שאינן תואמות את השכל. אולם באמת הדברים לא סותרים זה את זה, שכן האמונה והשכל עוסקים בתחומים שונים שאינם חופפים, כך שהם דווקא משלימים זה את זה וצריכים זה לזה; מחשבה הרואה סתירה בין השכל לאמונה, קיימת רק אצל מי שאינו בעל שכל חופשי באמת – שאינו יודע לבקר את שכלו ולהכיר במגבלותיו, ועל כן חושב שהוא יכול להשיג בשכלו גם את מושא האמונה. ספר מרכזי שכתב אחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה, עמנואל קַאנט,[61] נקרא: 'ביקורת התבונה הטהורה', או כפי שתרגמו בתקופת חייו של הרב קוק: 'השכל הנקי'. השכל צריך להיות טהור ונקי בכך שיכיר במגבלותיו, שיש עניינים שאינו יכול להשיג. אין לבטל את חשיבות השכל ולחדול מעיון ובירור, אך הבירור השכלי צריך להיות מתוך הכרה בכך שתמיד ישנם תחומים שנותרים מעבר ליכולת השגתו. הכרה זו יכולה להיות רק כאשר האדם חופשי במחשבתו, אינו כפוף לתבניות חשיבה חיצוניות שנקבעו עבורו או שהוא קבע לעצמו, שכן ביקורת עצמית נובעת רק מתוך חופש. אדם חופשי שואף להשיג יותר ממה שיש לו, ועל כן הוא בוחן תמיד את גבולותיו מתוך רצון להרחיב אותם יותר ויותר.

So great is the inner faith compared to reason, that someone who does not truly possess free will may perceive it as the opposite of reason, contradictory to it, devoid of all logic. This problem is posed by Maimonides at the beginning of his book 'The Guide for the Perplexed', when he describes people of faith who are God-fearing and complete, who are broad-minded, such as scientists and philosophers who have deepened their knowledge and developed their intellect – who are in a state of severe confusion, as principles of faith, various verses or commandments do not align with their general knowledge and depth of understanding. This confusion leaves them with two choices – to renounce the education they have acquired and common sense, or to renounce the faith and tradition that do not align with reason. However, in truth, these things do not contradict each other, as faith and reason deal with different, non-overlapping domains, so they actually complement each other and need each other. The idea that there is a contradiction between reason and faith exists only in those who do not truly possess free minds – who do not know how to critique their own minds and recognize their limitations, and therefore think they can also grasp the object of faith with their reason. A central book written by one of the greatest philosophers of the modern era, Immanuel Kant, [61] is called 'Critique of Pure Reason', or as it was translated during the lifetime of Rabbi Kook: 'Pure Reason'. The mind must be pure and clean by recognizing its limitations, that there are matters it cannot grasp. The importance of reason should not be diminished, and inquiry and clarification should not cease, but intellectual clarification must be done with the recognition that there are always areas that remain beyond its ability to grasp. This recognition can only occur when a person is free in their thinking, is not subject to external thot patterns imposed on them or that they have set for themselves, as self-criticism only arises from freedom. A free person strives to achieve more than they have, and therefore they are always testing their limits out of a desire to expand them further and further.

בעל שכל חופשי באמת יוכל להכיל אמונה פנימית גדולה עם כל עוצמת השכל והביקורת, שכן בזכות מודעותו לגבולות השכל, יוכל לתת את המקום הראוי לאמונה, העוסקת במה שמעבר לגבולות שכלו. ואז בתחומים בהם השכל דווקא מסוגל להשיג – אדרבא, הוא ימצה את כל היכולת התבונית כדי להרחיב את אופקיו ולהבין יותר. מכאן ההבדל בין חופש להפקרות. הפקרות איננה מכירה כלל בגבולות ואיננה מחפשת דבר, ואילו החופש אינו מבטל את הגבולות אלא מכיר בגבולות רחבים יותר ויותר ומנצל את כל המרחב שעד הגבול. על כן החופש כולל בתוכו גם ביקורת ואחריות. שכל חופשי באמת לעולם אינו מתאבן, אלא תמיד מחפש עוד ועוד הגדרות ורבדים, תחומים ומשמעויות, עד שיגיע לגבול היכולת. כך גם ביחס לאלוהים: אדם בעל שכל חופשי מבין שיש גבול ליכולת השגתו והכרתו את העניין האלוהי, אך מנסה להבין כמה שיותר את מה שבתוך גבולות השגתו. באופן זה האמונה מהווה תשתית לחיפוש השכלי, מראה את הכיוון להתקדם עוד ועוד בחיפוש ולהרחיב את הגבולות כמה שניתן.

[61] גרמניה, ה'תפ"ד-ה'תקס"ד (1724-1804). ראו להלן מידת יראה פסקה ב. 

A truly free-thinking person will be able to contain great inner faith with all the power of their intellect and criticism, because thanks to their awareness of the limits of the intellect, they will be able to give a proper place to faith, which deals with what is beyond the limits of their intellect. And then, in areas where the intellect is actually capable of achieving – on the contrary, it will exhaust all its intellectual capacity to broaden its horizons and understand more. Hence the difference between freedom and licentiousness [הפקרות]. Debauchery knows no bounds and seeks nothing, while freedom does not eliminate boundaries but recognizes wider and wider boundaries and utilizes all the space up to the limit. Therefore, freedom also includes criticism and responsibility. A truly free mind is never satisfied, but always seeks more and more definitions and layers, fields and meanings, until it reaches the limit of its ability. Similarly with God: a person with free will understands that there is a limit to their ability to grasp and comprehend the divine, but they try to understand as much as possible what is within the boundaries of their comprehension. In this way, faith serves as the foundation for intellectual inquiry, showing the direction to continue advancing in the search and expanding the boundaries as much as possible.

[61] Germany, 1724-1804. See below for the middos of fear, paragraph B.

Middot Hara-ayah 33