מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. הרגש הלבבי, המתעמק בעומק הנפש, הצפון בחגוי החיים, שהתפרצותו הבטויית אינה יכולה להתלבש בבטויים, כי אם בתנועות קוליות, מסודרות, שמהן בא הזמר. וכשהוא הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, הולך ומתחבר אל המחשבה המיושבת, אוצר הדבור והבטוי בגובה גדלה, מקום אשר השירה שם אצורה, משני אלה התכנים ביחד יבא הענין המורכב של מזמור שיר, הראוי להיות לנו למופת בתור הקדמה לכניסה לבית תפלתנו, היותר עקרית ויסודית, הטעונה השפעה ממעמק הרגש ומחביון המחשבה, בשפיכת נפש והגיון קדש, המורכב משני הפלגים הללו גם יחד. ההכנה, הכשרתו של האידיאל ההולך ומתהוה, הולכת ונמשכת ע"י עבודות תדיריות, הקבועות במקום היותר מוכשר להתעלות היותר מקודשת, היא הקוראה בקרבנו את ההתגברות הנשמתית, המאמצת את אלה שני הזרמים הקדושים בשיא גבהם, חנוכת הבית. התכונה המיוחדת ברוממות קדשה לאישיות העליונה, אשר נועדה להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד ד', הקים עדי עד, כירח יכון עולם, דוד מלך ישראל חי וקים, – אומר סלה זה מתבטא לנו בכל מלואו במזמור שיר חנוכת הבית, לדוד.

A psalm, a song for the dedication of the house of Dovid. The heartfelt emotion, delving deep into the soul, hidden in the recesses of life, whose expressive outburst cannot be clothed in words, but rather in ordered, vocal movements, from which song [זמר] arises. And as it spreads and reveals itself, and connects with settled thought, the treasure of speech and expression in their great heights, a place where poetry is stored [שיר]. From these two qualities together will come the complex meaning of a "mizmor shir", which is worthy of being an example for us as an introduction to entering our house of prayer, the most essential and fundamental, imbued with influence from the depths of feeling [זמר] and the hidden recesses of thought [שיר], with the outpouring of soul [זמר] and holy reason [שיר], which is composed of both these streams together. The preparation of the ideal that is coming into being continues through constant service [referring to the service in the Beis Hamikdash], fixed in the most suitable place for the most sacred elevation [the Beis Hamikdash], it calls forth within us the spiritual power, which embraces these two holy streams at their peak, the dedication of the house. The special attribute of the exaltation of holiness of the elevated personality [Dovid], who is intended to establish and prepare a throne of glory, full of the splendor of God, that exists forever, like the moon it will stand firm forever, Dovid, King of Israel, lives and endures, – this eternal statement is expressed to us in its entirety in a psalm a song of the dedication of the house, of Dovid.

 ארוממך ד' כי דליתני. כל התרוממות והגבהת הערך האמתי של האדם אינה חשובה להיות מבוססת, כי־אם כשהיא באה לתפקידה האמתי, אל הרום העליון של המהות העצמית של האדם בקשורו עם כל ההויה כולה, המתרוממת ברוממותו. ורוממותו של ההויה, בצורה אחדותית עם רוממותו של האדם, החושב ומרגיש אותה, אינה מוצאה את מקומה כ"א ברוממות ההקשבה של מקור ההויה, של חיי החיים, ויסוד היסודות של כל היש, של רוממות הענין האלהי, שממנו תוצאות להופעת האחדות המקורית של ההויה, הכוללת את האדם ואת העולם בהופעה מאוחדת מקיפה. ארוממך ד' כי דליתני.  

I will exalt you, Hashem, for you have lifted me up. Every elevation and enhancement of a person's true value is not important to be established unless it is based on its true purpose, to the highest realm of a person's self-essence in connection with all of existence, which is elevated in his elevation [creation is elevated when man is]. And the elevation of existence, in a unified form with the elevation of the human being who thinks and feels it, finds its place only in the elevation of listening to the Source of Existence, to the Life of Lives, and the Foundation of Foundations of all being, of the exaltation of the divine matter, from which the original unity of existence emerges, encompassing humanity and the world in a unified and comprehensive manifestation. I will exalt you, Hashem, for  you have lifted me up. [Man's elevation is only significant if he exalts and elevates Hashem. Dovid says "I will elevate You. Why? כי דליתני - Because you elevated me and the whole purpose of that is to elevate You].

ולא שמחת אויבי לי. שמחת האויב, של האיש הקשור בקדושה העליונה, עד שרוממותו היא רוממותה של הקדושה, רוממות ד' בכבודו, היא, התכונה היותר מסוכנת להעולם. כשידם של רשעי עולם היא תקיפה, עד כדי לשמח בירידתם של צדיקים, נושאי דגל הקדשורוממות ד' בעולם, אז אור הקדושה משתפל בעולם. ושיר גדול ונשגב עלינו לשיר בכל עת אשר אנחנו רואים, שקרן הקדש מתרוממת, עד כדי אותה המדרגה שלא יוכלו האויבים, של עבדי ד' הנאמנים, להיות שמחים על שפלותם, שאז נגדעת היא קרנם של זדוני ארץ, וקרנות צדיקים מתרוממות בימין ד', הרוממה ועושה חיל. ארוממך ד', כי דליתני ולא שמחת אויבי לי.  

And you did not let my enemies rejoice over me. The enemy's joy, [on the downfall] of the man who is so connected to the highest holiness, to the point that his exaltation is the exaltation of holiness, the exaltation of God in His glory, is the most dangerous attribute for the world. When the hand of the wicked of the world is strong, to the point of rejoicing in the downfall of the righteous, who carry the banner of holiness and the exaltation of God in the world, then the light of holiness is lowered in the world. And a great and sublime song is upon us to sing at all times when we see the horn of holiness rising, to the extent that the enemies of the faithful servants of the Lord, will not be able to rejoice in their humiliation, for then the horn of the wicked of the earth is cut off, and the horns of the righteous are raised up on the right hand of Hashem, who is exalted and does valiantly. I will exalt you, Hashem, for you have lifted me up and have not made my enemies rejoice over me.

ד' אלהי, שועתי אליך ותרפאני. מפני שד' הוא אלהי, המשרה עלי את אלהותו, המיוחד לכל בריותיו כאילו רק הבריה הזאת היא לבדה שלו, כי אין הרבוי של היצורים מטשטש ומחליש כל דהו מהיחש והקשר היחידי והפנימי שבין היוצר ליצוריו, כי כולם נבראו כדי לדבקה בו, – ועל כן שם החק האלהי כי השועה אליו היא תביא את הישועה, מפני שבזה האדם חוזר ושב למקור הויתו, שהוא מקור שלמותו. והשלמות הגמורה מסלקת כל חסרון, והרפואה המוחלטה מוכרחת לבא. ד' אלהי, שועתי אליך ותרפאני.

O God, my God, I cried to You and You healed me. Because God is my God, who bestows His divinity upon me, unique to all His creatures as if only this one creature were His alone, for the multitude of beings does not obscure or weaken in any way the single, internal connection between the Creator and His creations, because they were all created to cleave to Him – and therefore the divine law established that calling out to Him will bring salvation, because in this way a person returns to the source of his being, which is the source of his perfection. And perfect completeness removes all deficiency, and absolute healing must come. O God, my God, I cry out to you and you heal me.

ד', העלית מן שאול נפשי. הירידה של החיים, במיעוט הדמות החיונית, במחיקת כשרונותיה, היא משאירה רק את הנקודה של החפץ, הרצון לחיות, השאיפה להתקיים, בלא כל ספוק אמצעי איך למלא את הדרישה. נשאר רק המשאל לבד בלא אפשריות ההפקה של המשאל, רק הרשימה החיונית במקורה, השאול. ומתוך המעמק הזה, כשחסד ד' מופיע, וכשרון ואמצעי הפקת המשאלים של החיים מתחילים למלאות את התפקיד האידיאלי של החיים, זאת היא העליה מתוך הירידה של המעמק אשר להשאול. ד', העלית מן שאול נפשי.  

Hashem, you brought up my soul from grave/שאול. [Why the usage of the word "שאול"]? The decline of life, with the diminishment of vitality of one's G-dly image, with the erasure of its talents, leaving only the point of the desire, the desire to live, the aspiration to endure, without any means of satisfying the demand. Only the wish [השאול] remained, without the possibility of fulfilling the wish. [A person want to lives but that is it. He is detached from the higher purpose of life.]  And from this depth, when God's grace appears, and the ability and means for fulfilling life's desires begin to reflect life's ideal role, this is the ascent from the descent of the abyss of Sheol [the grave and also the lone desire to exist without any fulfillment of the ideals of life]. Hashem, you brought up my soul from the grave/שאול. [The soul is brought up from the terrible place where all it wants is to live - to a place where it wants to live for higher ideals. The former state is a שאול - a bare request and spiritual grave]. 

חייתני מיורדי בור. השקיעה בשאול, אע"פ שהיא עמוקה, מ"מ יסוד החיים עדיין לא ניטל בה מהאוצר הנפשי החיותי. המשאל בעצמו, אע"פ שחסרים לו כל תקיפיו של מילוי המשאל, אע"פ שהוא מצב אומלל ונורא מאד, כולו אומר בהלות, פחדים, עצבונות ומכאובי נשמה, בכ"ז זיק של חיים יש כאן. אבל הירידה להבור זוהי כבר שיקוע של נטילת יסוד החיים, אטימת הצנור של השאיפה של הרצון הפנימי, של השאיפה לחיות ולמלאות תפקידי חיים ומציאות, כשדה בור, אשר אין בה אפילו הכנה להוראה של זריעה, המביאה לידי צמיחה, וכהוראת הבורות, התכונתית ביחש להמדע, באין שום הכשר רוחני, אפילו ביחש לערך נפשי, מוכן לשלמות והדרכה, אין בור ירא־חטא, העומד במדרגה פחותה מעם הארץ, שהכנה למודית כבר ישנה בו, אלא שהיא חסרה פתוח. וחסד עליון חודר הוא למעמקים, להחיות גם את הנשקעים במעמק שכחת החיים והאורה החיונית האלהית ביסודה. חייתני מירדי בור.

You kept me alive, that I did not descend to the pit.[What is the difference between שאול and בור?] The descent into Sheol, although deep, still does not completely remove the essence of life from the vital spiritual treasury. The wish itself, even though it lacks all the means of fulfillment, even though it is a miserable and terrible state, full of panic, fear, sadness, and soul pain, nevertheless, a spark of life dwells within it. But descending into the pit is already means a sinking into the removal of the essence of life, sealing the [spiritual] pipeline of the aspiration of the inner will, of the aspiration to live and fulfill life's roles and reality, like a fallow field [שדה בור - referring to the בור in our pasuk], in which there is not even any capacity to plant, which leads to growth, and like the connotation of ignorance [בורות - also related to בור], which is an scholastic term, [referring to a person] without any spiritual preparation for perfection and guidance. There is no sin-fearing ignoramus [אין בור ירא חטא], which stands at a lower level than the Am Ha-aretz, who already have some educational preparation, but lack development. And divine kindness penetrates to the depths, to revive even those who are submerged in the depths of oblivion and [lacking] the basic divine vital light. You kept me alive, that I did not descend to the pit. [Now we have בור with it's various meanings - pit, fallow [field] and ignorance [which includes no fear of sin]. Hashem saved the Psalmist from that].

זמרו לד' חסידיו, והודו לזכר קדשו. החסידות יסודה אהבת החסד, שאיפת ההטבה המוחלטת. כשהיא מתגברת בלב, עד שהיא נטבעת בטבע הנפש, מיד מתגלה אור החיים של חסד ד' הנפלא, והנשמה מתמלאה היא זמרת יה, זמרת עולמים, למעלה מכל חשבון ומדה, למעלה מכל רגש הודאה, שהתכן של הכרת טובה מכריח להכיר מצד מקבל הטובה אל הנותן המשפיע אותה, ברב חסדו. אמנם מתוך ההתעלות הזמרתית, מלאת המית הופעת אור החסד, מתגלה בתור ענף, גם בעת השקיעה של שמש האורה הנשמתית. אז לא עצם החסד, מצדו הבלתי מתיחש אל המקבל את החסדים, הוא מעורר את הכח הזמרתי, אבל זכר הקדש, של אור החסד, שלא נסתר לגמרי, אע"פ שכוסו שמיו בעבי החומר, המחפש את מה שהוא נוגע למדתו הפרטית, וזהו יסוד ההודאה, תודה קדשים קלים. והודו לזכר קדשו.  

Sing to Hashem, His pious ones [Chasidim], and give thanks for the remembrance of His holiness. The foundation of Chasidism [piety] is the love of kindness, the aspiration for absolute goodness. As it grows in the heart, until it is incorporated into the nature of the soul, immediately the light of the life of God's wonderful grace is revealed, and the soul is filled with the song of Hashem, the song of the worlds, beyond all measure and count, beyond all feelings of gratitude, because the essence of gratitude compels recognition from the recipient of the good toward the giver who bestows it, in His abundant grace. Indeed, from the musical elevation, full of the light of grace, it is revealed as a branch, even at the sunset of the soul-illuminating sun. Then it is not the essence of grace itself, from the perspective that is incomprehensible to the recipient of the graces, that awakens the musical power, but the remembrance of the sanctity, of the light of grace, which is not completely hidden, even though its heavens are covered in the layers of matter, searching for what touches its particular measure, and this is the basis of thanksgiving, the "Todah" offering is kodshim kalim [a lower level of sanctity]. And give thanks to the remembrance of His holiness.

---

So first we have זמרו לה' חסידיו where the Chasidim sing to Hashem a song of gratitude which is beyond measure. It can't be called mere "thanks" because it defies all limits. Then there is a lower level where we just *remember* [even though it is not completely evident anymore] and can now give thanks [within limits] to the remembrance of his holiness. This is on the lower of level of קדשים קלים like the קרבן תודה.