ויהי אחר הדברים האלה. המאורע הגדול, אשר נהיה ליסוד העליה הרוחנית של כל האנושיות כולה, שהוא נסיון העקדה, שפעל להוציא אל אור החיים את תעופת הרוח היותר קדושה, הדבקה באלהים חיים בכל לבבה, בכל נפשה, ובכל מאודה, – כל מה שעבר על אותו צדיק, מיום הבראו, ובאפן יותר כללי כל מה שעבר על המצוי כולו, הוא הכשר לקראת המאורע הנורא הזה, הנותן צורה מפליאה ומאירה לכל היקום, עד שיש יחש לכל אלה אל הענין הנפלא הזה, לקשר אותם אליו, ולומר: אחר הדברים האלה.

And it came to pass after these things. The great event, which became the foundation for the spiritual ascent of all of humanity, namely the trial of the Akeida, which served to bring the most holy flight of the spirit into the light of life, clinging to the living God with all her heart, all her soul, and all her might – everything that happened to that righteous man, from the day he was created, and more generally, everything that happened to all existence, prepared him for this awesome event, which gives a wondrous and illuminating form to the entire universe, to the point that all these things are related to this wonderful matter, connecting them to it, and saying: After these things.

והאלהים נסה את אברהם. גבול יש לחופש הרצון, שהוא מתבלט בתכונתה של הבחירה, בכל מקום שהוא נמצא. גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהן בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין. אבל יודע תעלומות ב"ה, אשר לפניו נגלו כל מצפונים, הנה הוא רצה להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמון וגנוז בנשמתו הגדולת של אברהם. לצורך זה הופיע עליו רצון חפשי מחלט, בלתי מקושר בשום הכרח פנימי או חצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה. וזהו יסוד הנסיון ברום גבהו. והאלהים נסה את אברהם.  

"And God tested Avraham..." There is a limit to freedom of will, that attribute which is most pronounced through the act of choice, wherever it is found. Even those manifestations of life which we consider to be free expressions of human choice have in the depths of their existence certain elements of necessity which are hidden from the eye. The Knower of secrets, blessed be He, before whom all hidden things are revealed, wanted to bring into the light of existence all the light of holiness, all the eternal and lofty which was buried and hidden away in the great soul of Avraham. Toward this end he was graced with absolute freedom of will, free of any inner or outer constraints, in order that his unconditional inner selfhood manifest in all the greatness of its glorious might. This is the secret of the testing in its highest sense - 'and God tested Avraham.'

ויאמר אליו, אברהם. כשד' קורא אל האדם בשמו, הרי זו קריאה, המטבעת את האדם בעצמיותו. כאשר שרי קודש העליונים הרבה זמנים ישנם בחייהם, שמם אינם כלל מוכרים לעצמם בתור עצמיות מיוחדה, שיש לה הויה וענין, וק"ו תשוקה, שאיפה וחפץ פרטיים, אז אמנם באותה התכונה הכללית אין שום בירור של מהות עצמית ושל רצון עצמי, בחירי, חפשי, כי אם יש כאן הויה כללית, נמשכת בשטפי נגהה אחרי אור אין סוף, רצון צדיק חיי החיים, אור העולמים כולם. וכדי לתמם את חזון הנסיון בכל עמקו וגבורתו, קרא האלהים אליו: אברהם. בקריאה קדושה זו הוטבעה עצמיותו בתוכו. וכל החפצים, הרצונות והשאיפות, הקשורים לפרטיותו, התגלו בכל עז גבורתם וגדלם, עד כדי ההכשרה לגלות את האופי הרצוני החפשי של ענק עולם זה, שזוהי מדת הנסיון הנשגב.  

And He said to him, Avraham. When God calls to a person by name, it is a call that imprints the person with their true self. For the holy divine people, many times in their lives, their names are not at all known to themselves as a distinct individuality with its own being and purpose, and certainly not with private desires, aspirations, and will. Then, indeed, in that general attribute, there is no clarification of self-essence or self-will, which is free and chosen, because there is only a general being here, drawn in streams of radiance after infinite light, the righteous will of the living, the light of all worlds. And to fulfilll the vision of the trial in all its depth and strength, God called to him: Avraham. In this holy calling, his selfhood was imprinted within him. And all the desires, wishes, and aspirations connected to his individuality were revealed in all their mighty strength and greatness, to the point of preparing him to reveal the free will nature of this giant of the world, which is the measure of the sublime test.

ויאמר הנני. מתוך חרדת קודש של דבר ד', ריכז עצמו אותו צדיק, ע"פ הקריאה האלהית, שיהיה הוא עצמו מה שהוא בעצם הויתו הפרטית ע"פ קריאת שמו אברהם. מתוך אומר סלה זה נכנס הוא, ברום קדושת כל שאיפותיו, אל עצמיותו. והכנסה עצמית כזאת, שבאה מתוך החרדות העליונה לדבר ד', של ירא האלהים העליון, היא חודרת ועמוקה. היא כבר מרכזת את כל החיים אל הפרטיות המהותית, כפי מדת ההכשרה היותר עמוקה, ששום כח המשכה טבעית לא יוכל להיות ככה מעמיק את ההתרכזות האפינית, בתוכיות הנפש פנימה, עד כדי עומק זה, לחוש ולהרגיש יפה יפה את כל הרגשות הנשאים, הגנוזים בטבע האדם, וכל יחושיו החביבים הנוגעים בנפשו. זהו הגודל של המאמר הנני.

And he said, "Here I am." Out of a holy fear of the word of God, that righteous man concentrated himself, according to the divine calling, so that he himself would be what he essentially is in his private being, according to the calling of his name Avraham. From this saying of saying "Selah," he entered, in the highest holiness of his aspirations, into his own being. And such immersion into the self, which comes from the highest awe of the word of God, from the fear of the highest God, is penetrating and deep. It is already concentrating all life toward essential indivduality, in proportion to the deeper level of preparation, so that no natural force of attraction can deepen the concentration of the self within the depths of the soul to this extent, to feel and experience beautifully all the emotions carried within, hidden in human nature, and all the beloved sensations that touch his soul. This is the greatness of the word "הנני" - Here I am. 

ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק. כאשר כבר הוכן האב הגדול לכל הרכוז העצמי, הראוי להיות מרגש על ידו כל עז האהבה הגדולה של האב אל הבן האהוב, באה עוד הנבואה האלהית להעמיק את עזוז האהבה בכל מלא תקפה. וצוה אותו, שיקח נא, ברצונו החפשי, שזה מסמן מלת נא, שהיא לשון בקשה, שיקחהו וימשכהו אליו בלבת אש אהבת האב הגנוזה כאש בקרב לבבו, והקיחה תהיה מפלשת בכל תהומי הנפש את חידור האהבה הנלהבה, מצד שהוא בנך, המיוחש לך, ביחש הקשר הנשמתי היותר חזק, את יחידך, שרכוז החיים הפנימיים הנפשיים שלך הוא הדוק בו במדה היותר עליונה, אשר אהבת, באהבה השכלית, מצד יוקר הערך והמעלה של הבן היקר המצוין במהותו בכל מעלות נפשו וחמודותיו הנשגבות, את יצחק, השם החביב הכולל אוצר חיים נשאים ואורות של שמחת עונג, לאב האוהב אותו אהבה נאצלה ועמוקה, עד מעמקי תהומיה של כל חגוי נשמתו.  

And he said, "Please take now your son, your only one, whom you love, Yitzchak." When the great father was already prepared for all the concentration of the self, that should be stirred in him all the great strength of the father's great love for his beloved son, another divine prophecy came to deepen the strength of love with all its might. And He commanded him, that he should please take, of his own free will, which is indicated by the word "נא" which is a word of supplication, that he should take him and draw him to himself with the flame of the hidden father's love, like fire in the depths of his heart, and that the taking should penetrate throughout all the depths of the soul, the fervor of passionate love, because he is your son, who is attributed to you, in the strongest connection of the soul, your only one, in whom the concentration of your inner spiritual life is most intense, whom you love, with intellectual love, because of the preciousness and high value of your beloved son, who is distinguished in his essence by all the noble virtues and delights of his soul, Yitzchak, the beloved name, which includes treasures of elevated life and lights of joyful delight, to the father who loves him with noble and deep love, to the depths of every recess of his soul.

ולך לך אל ארץ המוריה. כשבאה הנבואה עד כאן, עד כדי הסמון של המקום אשר ילך שמה אחר שיקח את יצחק בנו יחידו אשר אהב, בכל חדירת סגולותיו הנעלות, היתה השפעתה כאילו שם, בארץ הנבחרה המלאה אורה וחדוה, הספונה כולה בחיי נשמות ואור צחצחות, יתגלו עוד ביתר שאת אוצרות הזהר אשר לנפש הבן היקר. ואז ידע, איזו מתנה טובה ואיזו חמדה גנוזה נתן לו אל אלהי הרוחות בבן חמד זה. אשר על כן הפתעה תהומית היא ההבעה, שבאה מיד, בתקף אור הנבואה האלהית, בדבר ד' הברור אח"כ.

And go to the land of Moriah. When the prophecy reached this point, to the extent of the sign of the place where he would go after taking his only beloved son Yitzchak, with all of his penetrating noble qualities, its influence was as if there, in the chosen land full of light and joy, entirely submerged in the spiritual life and shining light, the treasures of radiance belonging to the precious son's soul would be revealed even more abundantly. And then he knew what a good gift and what a hidden treasure God of the spirits had given him in this beloved son. Therefore, the expression that came immediately [i.e. that he should bring him as a sacrifice], with the force of divine prophecy, regarding the clear word of God, is a profound surprise.

והעלהו שם לעולה, על אחד ההרים, אשר אומר אליך. כאן הגיע אור הקודש של הנסיון למדרגתו הגבוהה והנפלאה, שחוץ מההבעה של הצווי, "והעלהו שם לעולה", אחרי כל ההתפארות העמוקה, והאמתית, ביקרת סגולתו הנפלאה של הבן הנחמד, הנה צריך היה הרוח להיות עוד אמיץ, מלא הוד ועז וגבורה ושמחת קודש, עד כדי להיות עוד מוכן לנבואה, שהיא צריכה עוד לבא אליו, לסמן לו את המקום המכוון בדיוק, בין ההרים הרבים אשר בארץ, למען דעת את אותו ההר המיוחד, על אחד ההרים אשר אומר אליך.  

And offer him there as a burnt offering on one of the mountains which I will tell you. Here, the light of holiness of the trial reached its highest and most wonderful level. Beyond the expression of the command, "And offer him there for a burnt offering," after all the deep and true boasting, and after examining the wonderful quality of the beloved son, the spirit needed to be even more courageous, full of glory, strength, and holy joy, to the point of being ready for prophecy, which still needed to come to him, to point out to him the exact designated place among the many mountains in the land, in order to know that specific mountain, "on one of the mountains which I shall tell you." [You need to be bi-simcha in order to receive prophecy so the height of the nisayon is that Avraham had to maintain a high level of Simcha!!!].  

וישכם אברהם בבוקר. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר.

And Avraham rose early in the morning. The peace of mind of the holy soul, of the holy father, the steadfast citizen [see Bava Basra 15a], was not interrupted. Sleep did not come upon him, from the clear knowledge that came to him from the word of God, and no feeling of dullness, of weakness, or of depression, mingled with the purity of his soul. A sleep of righteousness passed in rest and joyful holiness, and the time for waking came in order, and the strength of the Lord, who makes His feet like hinds, to run like a gazelle and be strong as a lion, to do the will of the Almighty, may He be blessed, supported him, because he rose early in the morning. And Avraham rose early in the morning. [Avraham was able to have a restful sleep despite knowing what he was going to have to do!!]

 ויחבש את חמורו. הפעולה הראשונה, בישוב הדעה הגדולה לצורך ההליכה, למהירותה ולבטחונה גם יחד, היא חבישת החמור, היתה עבודתו של אותו צדיק להקדים אותה על יתר המכשירים, הבאים אחרי שכבר יסודה העקרי של המצוה כבר יעשה בשלמותו.  

And he saddled his donkey. The first action, in the great calming of the mind for the sake of the journey, for its speed, and its safety together, which is the saddling of the donkey, was the work of that righteous man to prioritize it over the other preparations, which come after the main foundation of the commandment has already been perfectly fulfilled.

ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. הרגיש את חשיבותה של הפעולה הקדושה הזאת, ולבד שלא נפל רוחו בקרבו, למעט עי"ז בשגגה אפילו קצת מהסדרים המכובדים הראויים לאיש המעלה, אלא שלקח את שני נעריו, המיוחדים לכבודו ושמושו, באופן המרחיב את הדעת, עמו, והם היו המצורפים עמו בדרכי החיים הרגילים, ואת יצחק לקח בתור בנו, ממולא באש החיים של אהבתו העמוקה.  

He took his two young men with him and his son Yitzchak. He felt the importance of this holy act, and not only did his spirit not fall within him, but he also avoided, even by mistake, any of the honorable arrangements befitting a man of high standing. Instead, he took his two young men, who were special for his honor and service, "with him", in a way that expanded the mind. And they were with him in the ordinary ways of life, and he took Yitzchak as his son, filled with the fire of deep love.

ויבקע עצי עולה. היה אפשר לסמוך למצא עצים באחד היערים, וק"ו שהיה אפשר לקחת את גזרי העצים בלתי מבוקעים, ולהכשירם להבערה בעת אשר יהיה כבר מוכן הצורך להשתמש בהם. אבל האהבה האלהית העליונה, העוברת כל טבע אנושי, היא שבערה בלב האב הקדוש, כדי לזרזו להכין, גם את ההידור והסדר של תשמישי קרבן אלה, כמו העצים, בהקדמה זריזה ומתונה גם יחד. כאן כבר חדר הרעיון, שהנהו עומד לפני חזון עליון ופעולה קדושה, העולה ממעל לכל התכונות האנושיות הרגילות, כדי להראות שאור ד' אלהי אמת בעולם הוא עומד למעלה מכל מה שיוכל הלב האנושי בטבעיותו לחשב ולהעריך. ומזה בא הקשר של הופעתם של הנסים בעולם, למען דעת כי ד' אלהי עולם הוא רם ונשא מעל כל קשור של טבע, רוחני וחמרי: בשכר ויבקע עצי עולה זכה שיבקע הים לפני ישראל (מדרש).

 And he split the wood for the burnt offering. It was possible to rely on finding trees in one of the forests, and certainly, it was possible to take the unsplit logs and prepare them for burning when the need to use them was already there. But the supreme divine love, which transcends all human nature, burned in the heart of the holy father, to urge him to prepare, even the splendor and order of these sacrificial vessels, like the wood, with both a swift and deliberate preparation. Here the idea has already entered, that one is standing before a supreme vision and a holy action, rising above all ordinary human qualities, in order to show that the light of the true God in the world stands above all that the human heart can naturally conceive and appreciate. And from this comes the connection of the miracles appearing in the world, so that it may be known that God, the God of the world, is exalted and lifted above every bond of nature, spiritual and material: in reward for splitting the wood of the burnt offering, he merited that the sea should split before Israel (Midrash).

 ויחבש את חמורו. הפעולה הראשונה, בישוב הדעה הגדולה לצורך ההליכה, למהירותה ולבטחונה גם יחד, היא חבישת החמור, היתה עבודתו של אותו צדיק להקדים אותה על יתר המכשירים, הבאים אחרי שכבר יסודה העקרי של המצוה כבר יעשה בשלמותו.  

And he saddled his donkey. The first action, in the great calming of the mind for the sake of the journey, for its speed, and its safety together, which is the saddling of the donkey, was the work of that righteous man to prioritize it over the other preparations, which come after the main foundation of the commandment has already been perfectly fulfilled.

ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. הרגיש את חשיבותה של הפעולה הקדושה הזאת, ולבד שלא נפל רוחו בקרבו, למעט עי"ז בשגגה אפילו קצת מהסדרים המכובדים הראויים לאיש המעלה, אלא שלקח את שני נעריו, המיוחדים לכבודו ושמושו, באופן המרחיב את הדעת, עמו, והם היו המצורפים עמו בדרכי החיים הרגילים, ואת יצחק לקח בתור בנו, ממולא באש החיים של אהבתו העמוקה.  

He took his two young men with him and his son Yitzchak. He felt the importance of this holy act, and not only did his spirit not fall within him, but he also avoided, even by mistake, any of the honorable arrangements befitting a man of high standing. Instead, he took his two young men, who were special for his honor and service, "with him", in a way that expanded the mind. And they were with him in the ordinary ways of life, and he took Yitzchak as his son, filled with the fire of deep love.

ויבקע עצי עולה. היה אפשר לסמוך למצא עצים באחד היערים, וק"ו שהיה אפשר לקחת את גזרי העצים בלתי מבוקעים, ולהכשירם להבערה בעת אשר יהיה כבר מוכן הצורך להשתמש בהם. אבל האהבה האלהית העליונה, העוברת כל טבע אנושי, היא שבערה בלב האב הקדוש, כדי לזרזו להכין, גם את ההידור והסדר של תשמישי קרבן אלה, כמו העצים, בהקדמה זריזה ומתונה גם יחד. כאן כבר חדר הרעיון, שהנהו עומד לפני חזון עליון ופעולה קדושה, העולה ממעל לכל התכונות האנושיות הרגילות, כדי להראות שאור ד' אלהי אמת בעולם הוא עומד למעלה מכל מה שיוכל הלב האנושי בטבעיותו לחשב ולהעריך. ומזה בא הקשר של הופעתם של הנסים בעולם, למען דעת כי ד' אלהי עולם הוא רם ונשא מעל כל קשור של טבע, רוחני וחמרי: בשכר ויבקע עצי עולה זכה שיבקע הים לפני ישראל (מדרש).

 And he split the wood for the burnt offering. It was possible to rely on finding trees in one of the forests, and certainly, it was possible to take the unsplit logs and prepare them for burning when the need to use them was already there. But the supreme divine love, which transcends all human nature, burned in the heart of the holy father, to urge him to prepare, even the splendor and order of these sacrificial vessels, like the wood, with both a swift and deliberate preparation. Here the idea has already entered, that one is standing before a supreme vision and a holy action, rising above all ordinary human qualities, in order to show that the light of the true God in the world stands above all that the human heart can naturally conceive and appreciate. And from this comes the connection of the miracles appearing in the world, so that it may be known that God, the God of the world, is exalted and lifted above every bond of nature, spiritual and material: in reward for splitting the wood of the burnt offering, he merited that the sea should split before Israel (Midrash).

ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העובדה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כ"א בקימה, במלא הקומה ואזירת החיל. כל המשכת הליכתו היתה, תכונת כח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה, אשר כלתה לה נפשו להגיע לאותו מחוז החפץ, שכל ציור של מפעל פרטי, ומה יעשה שמה, נמחק כליל מלבבו מפני מלואת האהבה והתשוקה ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים, מלוי דבר ד' ועשות רצונו ומצותו, שהוא יסוד החיים, יסוד האדם ויסוד ההויה כולה, שכל ענינים של פרט, או של כלל, של טבע ושל מציאות, כאין נגדו, ואינם תופסים בערכו מקום כלל, בגודל הנשמה למלא דבר ד' של "ולך לך אל ארץ המוריה". וילך אל המקום, אשר אמר לו האלהים.

And he arose [ויקם] and went to the place which God had told him. Neither stooping nor failing in strength did this holy elder go toward this astonishing act, which is the opposite of all the natural ways of the human soul, but rather standing upright [בקימה], at the full height and girded with strength. Every step he took was a manifestation of the force of his draw [to Hashem], of the fullness of sublime and supreme love, for which his soul yearned to reach that desired destination, so that every private endeavor, and what he would do there, was completely erased from his heart due to the fullness of love and desire to go to the place that God had told him, to fulfill the word of God and do His will and commandment, which is the foundation of life, the foundation of man, and the foundation of all existence. All matters, whether individual or collective, natural or existential, were insignificant to him, and held no value at all in comparison to the greatness of his soul in fulfilling the word of God, "Go forth to the land of Moriah." And he went to the place which God had told him.

ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק. סתומים וחתומים הם הדברים, המאורעות הנפשיים הנפלאים, אשר עברו על האב הקדוש במשך הזמן של שלשת ימי ההליכה, אי אפשר שיבוארו ויפורשו ויבוטאו מצפוני קודש קדשים הללו. אמנם מה שהופיע ביום השלישי, שבא אור הקודש למרום עוזו, ובמקום שהיה צריך לבא דבור, אמירה ליחד את ההר, "על אחד ההרים אשר אומר אליך", באה ההופעה בחזון הראיה. כי כבר עלתה הנשמה למקום העליון אשר שם כל ההשגות מתאחדות, וגם הדבור והראיה, ככל שאר ההופעות הרוחניות, עומדים הם בתפוסה אחת. האמירה היתה בתכונת ראיה, והראיה הקדושה, החזיונית, הנבואית, כ"כ חדרה ונמסכה בנשמה הקדושה, לבושת האור האלהי, של האב האיתן, המלא אור קודש עליון, עד שעיניו גם עיני הבשר הן נעשו לנושאי ההוד הנבואי. ועד אשר עדיין לא בא קרוב אל המקום המפואר, מלא הוד הקודש, כבר חובר הרתוק הקדוש, אשר קשר את הנשמה העליונה האלהית אל יפעת הקודש אשר למקום, אשר כבר עלה במעלתו המתחורת וגלויה לפניו, באפן שאי אפשר כבר לסמנו ע"פ הסמון החצוני הטבעי שלו בתור הר, "אחד ההרים", כי אם המקום, המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו. ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק, ראה כבר הוד הכבוד העליון, המעולף בענני ערפל לרדת ללב בני האדם להחיותם חיי עד. "מה ראה, ראה ענן קשור בהר" (מדרש).

On the third day, Abraham lifted up his eyes and saw the place from afar. These things, these wonderful spiritual events that the holy father experienced during the three days of walking, are sealed and closed. It is impossible for them to be explained, interpreted, or expressed - the hidden depths of these holy of holies. Although what appeared on the third day, when the light of holiness came to the heights of His glory, and where speech was supposed to come, a "saying" [אמירה] to single out the mountain, "upon one of the mountains which I will tell [אמירה] you," the appearance came in a vision. Because the soul has already ascended to the highest place where all perceptions are united, and speech and sight, like all other spiritual manifestations, stand in unity. The statement was characterized by vision, and the holy, visionary, prophetic vision so deeply penetrated and merged with the holy soul, the garment of divine light, of the strong father [האב האיתן see Bava Basra 15a], filled with holy light from above, that his eyes, even his physical eyes, became bearers of prophetic glory. And even before he had come close to the glorious place, full of the splendor of holiness, the holy bond was created, which bound the divine supernal soul to the splendor of holiness that is in the place, which had already ascended in its purified and revealed majesty before him, in such a way that it is no longer possible to mark it according to its external natural sign as a mountain, "one of the mountains," but rather the place, the special place to where the concentration of all holiness in life, in the world, and in existence, is connected. On the third day, Abraham lifted up his eyes and saw the place from afar. He saw the glory of the Most High, veiled in clouds of mist, descending into the hearts of men to give them eternal life. What he saw, he saw a cloud tied to the mountain. (Midrash).

ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה. אחרי ההופעה העליונה של דבר ד', אשר בא בצורת ההתאחדות של האמירה והראיה, נתעלו האב והבן מכל היחושים של הנמצאים האחרים. העולם החמרי לא תפש אצלם כלל את מקומו. והאמירה היתה אל נעריו, אשר נשארו במעמדם הטבעי, קשורים בחמריותם כשהיו מקודם: שבו לכם פה עם החמור, השווי של נפשם עם הנפש החמרית לא היה כאן ענין של המלצה גרידתא, אלא הוראה על דבר ערך האדם בקשור חמרו לגבי ערך האדם שנתעלה, עד כדי ההארה השלמה של נשמתו העליונה בתוכו, כמו שהיתה מאירה בנשמותיהם הגדולות של האב והבן המקודשים. ואני והנער נלכה, עוד נתעלה, עוד נלך, הלוך ועלה, עד כה, עד המדרגה המגבילה, שעומדת כבר על קץ מעלת הנברא, שבטויה הוא כה, כלומר מכוון עם הציור העליון והמגמה העליונה, אע"פ שפועלת באיזו מדה של שעור ושל הגבלה, אבל רשם שלה בא מלמעל מכל גבול, מנחלת שדי ממרומים.

And Avraham said to his young men, "Stay here with the donkey, and I and the boy will go until there." After the supreme manifestation of the word of G-d, which came in the form of the unification of speech and sight, the father and the son were elevated above all the senses of other beings. The material world held no place for them at all. And the saying was to his young men, who remained in their natural state, bound by their materiality as they were before: "Sit here with the donkey." The equivalence of their souls with the material soul was not merely a recommendation here, but an instruction regarding the value of man when his materiality is bound in contrast to the value of a man elevated to the point of the complete illumination of his higher soul within him, just as it shone in the great souls of the holy father and son. And I and the youth will go, we will ascend further, we will go further, ascending and rising, "until there" עד כה, to the extent that man can go given his limits, whose expression is כה - there, meaning aligned with the divine image and intention, even though it operates within a certain measure of limitation and amount, but its impact and influence come from above all bounds and limitations, from the inheritance of Shaddai from on high.

ונשתחוה, ונשובה אליכם. ההשתחואה היא ההתעלות הנשמתית כלפי מעלה, שבאה בהבעה של השפלתה של תכונת החמר, או גם תכונת המוגבל לגמרי. ובידיעה זו, שהננו עומדים במאסר של הגבלה, נשובה אליכם, להשפיע עליכם ועל בני אדם כיוצא בכם מיסוד אורה של הקדושה והשלמות העליונה, במפעל הקדוש של המסירה הנפשית, הרוחית והנשמתית, לאל חי, הננו בזה שבים אליכם, לרומם ולעלה אתכם. ובעת ההופעה הרוממה, של רגשי הקודש המתלהבים, אשר דבר האב הקדוש לנעריו, לא חש כלל אי זה הבדל בין המצב הנפשי שלו, החושב לכאורה עוד להמשיך חיים קשורים בחמר, ובין המצב הנפשי של הבן, ההולך להפרד מחיי הגויה, להתעלות במרום הקודש העליון. הכל כאחד בא בשביל לכונן את מלוי כבוד ד' והופעת קדושתו בעולם, בכל הברואים ובכל היצורים כולם. ונשתחוה ונשובה אליכם. 

And we will bow down and return to you. Bowing is the spiritual elevation upwards, expressed through the humbling of the material quality, or also the quality of being completely limited. And with this knowledge, that we are imprisoned by restriction, we return to you, to influence you and people like you from the essence of the light of holiness and supreme perfection, in the holy endeavor of self-sacrifice, spiritual and soulful, to the living God. We therefore return to you, to elevate and uplift you. And during that sublime appearance of fervent holy feelings, when the holy father spoke to his young men, he felt no difference whatsoever between his own mental state, seemingly still thinking of continuing a life bound by matter, and the mental state of his son, who was about to separate from the life of the body and ascend to the heights of the highest holiness. Everything comes together to establish the fulfillment of God's glory and the manifestation of His holiness in the world, in all creatures and all beings. And we will bow down and return to you.

 ויקח בידו את האש ואת המאכלת. עצי העולה, שכח ההקרבה והאכול של הקרבן, העולה, הוא אצלם חתום וגנוז, יש להם כבר קישור עם יצחק, שסוד ההקרבה שלו הוא נשוא בקרב נשמתו הטהורה, הגדולה בעילומה. והאש והמאכלת, המכשירים הגלויים, שתכלית מפעלם היא מוחשת ומורגשת בלא שום תעלומה, הם ראויים להיות בידי האב הקדוש, שהסוד הגדול והנורא הוא פתוח לפניו עומד לנגד עינו, בכל הוד מורא קדשו וחמדת תשוקת אהבתו האלהית העליונה.  

And he took the fire in his hand and the knife. The burnt offering wood, the power of the sacrifice and the consumption of the offering, the burnt offering, is sealed and hidden with them [because there is no fire yet so they are only potential]. They already have a connection with Yitzchak, whose secret of sacrifice is carried within his pure soul [because consciously he is not aware that he is going to be sacrificed], great in its concealment. And the fire and the knife, the visible instruments, whose purpose is tangible and felt without any mystery, are fitting to be in the hands of the holy father, before whom the great and awesome secret stands open and before his eyes, in all the glory of the awe of his holiness and the desire of his supreme divine love.

וילכו שניהם יחדו. כאשר הגלוי והחתום הם תמיד מתאימים במלא כל העולם, וההויה כולה, החמרית והרוחנית, והם מתאימים ומשלימים זה את זה כן הוכרח לבא כאן הצירוף, של הרז העליון, של עלית הגשמה בהדר צמאונה לאלהים חי, אשר ביצחק, אל התכן שכבר היה בצורה גלויה, פתוחה ומובנת כולה, אצל אברהם, עד שהלכו שניהם יחדו, בהתאחדותם החמרית והרוחנית. וילכו שניהם יחדו.

And they both went together. When the revealed and the hidden are always fitting throughout the world, and all of existence, both material and spiritual, and they are fitting and complementing each other, then the combination of the highest secret, of the ascent of fulfillment in its thirst for the living God, which is in Isaac, to the content that already existed in a revealed, open, and fully understood form in Abraham, open and understood to all, until they both went together, in their material and spiritual union. And they both went together.

ויאמר יצחק אל אברהם אביו. הנשמה הפנימית, מעומק גניזתה התחילה לחוש, שיש כאן איזה סוד נסתר, איום ונורא, שהוא עומד פתוח גלוי במקום אחר. נשמתו הגדולה של יצחק חשה זיקוק לפתח את מאסר רעיוניה, ע"י הופעת גילוי הרז העליון אשר בנשמתו של אברהם. זאת היא כללות ההבעה הפנימית, שאמר יצחק, באמירת נשמתו הסוערת, המתלהבת, העליונה, אל אברהם אביו.  

And Yitzchak said to Avraham his father. The inner soul, from the depths of its concealment, began to sense that there was some hidden, awesome secret here, which was openly revealed elsewhere. Yitzchak's great soul felt a yearning to open the imprisonment of his ideas, by revealing the highest secret within Avraham's soul. This is the general expression of the inner self, which Yitzchak said, in the utterance of his stormy, enthusiastic, and sublime soul, to his father Avraham.

ויאמר אבי. הבטוי היה מלא המית האהבה, אשר התעלתה והתרוממה, באותה השעת הגדולה, למדרגה עליונה מאד, עד שהיה התכן מלא חדוש של אהבת אב, עליונה ואדירה, בשעה רוממה זו, כאשר באמת נתאדרו ועלו רגשי האהבה, הנלהבת והאצילית, בלבו של האב, דוקא בשעה הזאת.  

And my father said. The expression was full of the stirring of love, which transcended and rose, at that great hour, to a very high degree, so that the content was filled with the renewal of fatherly love, supreme and mighty, at this exalted time, when the feelings of passionate and noble love truly became ennobled and ascended in the father's heart, precisely at this moment.

ויאמר הנני בני. התשובה באה, בהופעת האורה של כל הרז הכמוס, שהוא גלוי בלבו ונשמתו של אברהם, שמוסיף שלהבת עזה על מוקד האהבה הטבעית התדירית, של האב הנשגב לבנו החביב. והיתה ההבטאה לומר הנני, בכל מלא אהבתי, ההולכת ומתגברת בקרבי בשטף עליון מאד, מפני גודל המאורע ועלית הנשמה בכלל. הנני בני.

And he said, "Here I am, my son." The answer comes with the appearance of the light of every hidden secret, which is revealed in the heart and soul of Avraham, adding an intense flame to the eternal natural love of the sublime father for his beloved son. And the expression was to say, "Here I am, with all my love, which is growing within me with a very high flow, because of the greatness of the event and the elevation of the soul in general." Here I am, my son.

 ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה. הובעה בזה שאלה עמוקה מתהום הנשמה, מרוב התשוקה לבא למטרת הקדש, למלא דבר ד', ההקרבה, החזון התיצב נגד עיני הבן הקדוש, בתור המראה המגמתי הנחמד, שהאש והעצים פועלים בעלות העולה, אבל המאכלת היא עושה רק פעולה הכרחית, ואינה מיסוד העבודה, כ"א מכשיר אותה. והנפש הקדושה מרגישה עיקר צמאונה בתשוקה אל המלוי התכליתי: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, מתי אבוא ואראה את פני אלהים, לראות בתפארתה של עבודת הקודש לאל הקדוש, מלך הכבוד, במלואה וטובה. 

And he said, "Behold, the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt offering?" This was expressed as a deep question from the depths of the soul, from the great desire to reach the goal of holiness, to fulfill the word of God. The sacrifice, the vision, stood before the holy son's eyes as the beautiful, purposeful vision, where the fire and wood worked as the offering ascended, but the knife only performed a necessary action and was not an essential part of the service, but rather an instrument for it [that is why he omitted the knife from his question]. And the holy soul feels its main thirst in longing for the ultimate fulfillment: "Here is the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt offering? When shall I come and see the face of God, to behold the glory of the holy service to the Holy One, King of Glory, in its fullness and goodness?"

ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני. כאן הופיע החזון הקדוש בהוד גילויו. העבודה העומדת לפנינו לעשותה היא עבודת קודש מחודשת ורוממה כזאת, שעדיין לא היתה בעולם, ושצריכים אנו ע"ז להופעה אלהית מחודשה, שאלהים יראה לו, השה לעולה. ומי יוכל לבא בארשת שפתים בעת אשר חזונות קודש קדשים, המלא תעלומת רזי קודש, מרחפים נגד עיני הרוחות הגדולים הללו, מי יוכל גם לציין הדבר בפרטות או לקרא בשם את הנושא שהוא כ"כ עלוף בצעיפי הסתר ופלא עליון. אמנם הרכוז של עבודה עליונה זו היא האהבה העליונה, שנפשי חשה אליך, בכל מהותה, שזאת היא נקודת האמירה, של הבטוי בני.  

And Avraham said, "God will see for himself the lamb for the burnt offering, my son." Here the holy vision appeared in the glory of its revelation. The work before us to do is a renewed and exalted holy work, such as has not yet been in the world, and for which we need a renewed divine manifestation, that God will see for himself the lamb for the burnt offering. And who can come with an expression of lips when holy visions of holiest things, full of the mystery of holy secrets, are hovering before the eyes of these great spirits? Who can even specify the matter in detail or name the subject that is so veiled in coverings of concealment and supreme wonder? However, the essence of this highest work is the highest love which my soul feels toward you, in its entirety, that this is the point of the saying of the expression "my son".

וילכו שניהם יחדו. לעומת ההסכמה המאחדת הקדומה, שהיתה מאוחדת ברצון ומסירות הנפש האידיאלית הכללית, וחלוקה בציור בידיעה הפרטית, נתמזגו כאן הנשמות יחדו, באיחוד גמור, אחדות הרצון ואחדות הידיעה, בעינים צופות למלא דבר ד' בפליאות הודו, בלא שום הפרש כלל, בין נפש לנפש, ובין מפעל למפעל. הנשמות שקועות שתיהן, ללכת למלא דבר ד' ורצונו. וילכו שניהם יחדו.  

And they both went together. In contrast to the earlier unifying agreement, which was united in will and general ideal self-sacrifice, and divided in illustration by individual knowledge [Avraham thought he was sacrificing Yitzchak while Yitzchak thought that they were sacrificing an animal], here the souls merged together, in complete unity, the unity of will and the unity of knowledge, with eyes gazing to fulfilll the word of God with the wonders of His glory, without any difference at all, between soul and soul, and between one work and another. Both souls are immersed in fulfilling the word and will of God. And they both went together.

ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים. כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, היתה הראיה הזאת הנבואית משמשת במקום האמירה, שהועד עליה בהבטחה של "על אחד ההרים אשר אומר אליך". אבל בכל זאת הראיה נשארה במדרגת ראיה, ולא הובלט בה עדיין תכן האמירה, אבל כאשר באו אל המקום הופיעה עליו האורה האלהית בהבלטה כ"כ ברורה, עד אשר כח האמירה שהיה בלוע בה בראיה הזאת ומאוחד עמה, יצא בבירור, והמקום היה יכול בבהירות להיות נקרא המקום אשר אמר לו האלהים.  

And they came to the place which God had told him. When Abraham saw the place from afar, this prophetic vision served in place of the statement that was promised to him with the assurance of "on one of the mountains which I will tell you." But nevertheless, the vision remained at the level of a vision, and the content of the utterance was not yet highlighted in it. However, when they came to the place, the divine light appeared upon it with such clear emphasis that the power of the utterance that was hidden within it in this vision and united with it, came out clearly, and the place could be clearly called the "place where God spoke to him".

ויבן שם אברהם את המזבח. כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הידוע לו מני אז, חשב וחמד וציר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אפן וציור יבנה.  

And Avraham built "the" altar there. [Why not "an altar"?] The holy father invested so much of his thoughts and divine passion in bringing about this holy act, in fulfilling the word of God, that every detail of the undertaking was already envisioned, in all its practical feeling, to the point that the altar, which was to be built, was already envisioned by him from the beginning, built and perfected, so that it was not appropriate to say, as in other places, "And he built there an altar," without the definite article, but rather, "And Abraham built there the altar," which he had known from the past, and had thought about, desired, and envisioned in his mind and with his idea and the power of his thought, all of its characteristics, in what manner and form it would be built.

ויערוך את העצים. לא סתם עצים ערך, אלא את אותם העצים הידועים, עצי עולה, אשר בקע אותם בכח ההארה הגבורית העליונה, שממעל כל כח אנושי, ומעל כל טבע בשר ורוח, אותם העצים אשר בכח בקועם הוכן כבר הרשם של הפלא העליון, של התגלות ההנהגה האלהית בנסים עליונים, ממעל לכל חק וגבול קצוב, אותה הבקיעה שגרמה לבקיעתו של ים סוף לפני גאולי ד', נצרי שרשיו, בקשר עם ההארה העליונה הזאת, אשר הלכה עמו, כל משך הזמן של הדרך המקודשת הנפלאה הזאת, אותם העצים הידועים, ברשם הקדוש שנקלט בהם מהוד החיים וכח הנשמה, שהכניס בבקועם לשם עצי עולה, ערך. ויערוך את העצים. 

And he arranged "the" wood [with the definite article ה"א הידיעה]. He didn't just arrange wood, but that well-known wood, the "wood of the Olah" which he split with the power of the supreme, mighty illumination, which is above all human power and above all nature of flesh and spirit. That wood, whose splitting power already prepared the imprint of the supreme miracle, of the revelation of divine providence through supreme miracles, above all law and fixed limit. That splitting caused the splitting of the Red Sea before those redeemed by God, the shoots of its roots, in connection with this supreme illumination, which went with him throughout the duration of this holy and wonderful journey. That well-known wood, with the holy imprint that was absorbed in them from the splendor of life and the power of the soul, which he cut into them as "the wood of Olah," he arranged. And he arranged the wood.