בעזהשי"ת יש להעיר על השיעור בענין אם יש איזה שייכות צדקה עם צניעות, יש להעיר כמה דברים א - מה שמפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל הוא משום דרכי שלום, ומחלוקת הפוסקים אם הוא דווקא אם הישראל ועכו"ם באים בבת אחת לקבל צדקה, או אפי' בזה אחר זה, הר"ן וב"ח וש"ך וכן מדייק הש"ך מהמחבר סי' קנ"א שאפי' בזה אחר זה מותרים ליתן צדקה לעכו"ם, והלשון הברייתא והטור והרמ"א סוברים דדווקא אם באים בבת אחת, ולפי הפוסקים שסוברים דווקא אם באים בבת אחת משמע דאפי' אם יודע העכו"ם שיהודי זה מפרנס כמה בני אדם, אם אין העכו"ם והישראל באים בבת אחת אינה צריך ליתן לעכו"ם דלא שייך איבה כ"כ כי אם ברואה העכו"ם בעיניו שישראל נותן צדקה לישראל ואינו נותן לעכו"ם, ובקופת צדקה שאינם באים בבת אחת אפשר שאינם צריכין ליתן לפי הפוסקים שסוברים דווקא אם באים בבת אחת, הרי מצינו דיש פוסקים שסוברים דדווקא אם באים בבת אחת אמרי' דמפרנסין עניי עכו"ם, ואף דיש לפלפל בדברינו אם קופת צדקה יש להם דין בזה אחר זה מ"מ כתבתי זה לסניף נוסף ולחדודי בעלמא, וע"ע לקמן אות ג' דליכא חיוב כלל לפרנס אף עניי עכו"ם ב - ובדין אם אפשר לדמות וללמוד מישראל ועכו"ם דאיכא דרכי שלום בישראל כשר וישראל מומר, הרי הטור כתב בס' רנ"א שמפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל ותיכף אח"כ כתב בשם ר' אליעזר ממיץ דבישראל מומר פטור הרי מצינו בפירוש דאף אם אמרי' דאיכא חיוב בישראל ועכו"ם מ"מ בישראל כשר ומומר אפי' לתיאבון פטור מליתן צדקה וליכא חיוב ליתן צדקה, והב"ח חולק וסובר דאף בישראל כשר ומומר אפי' להכעיס שייך דרכי שלום אבל מסתימת כל הפוסקים והטור כתב בפירוש דלא כב"ח וגם הרמ"א כשכתב דין זה שמפרנסין עניי עכו"ם לא חלק על המחבר לומר וכן בישראל מומר איכא דרכי שלום רק כתב על דברי המחבר לומר שמפרנסין עניי עכו"ם אע"פ שאינם שומרי תורה כמובן מ"מ איכא משום דרכי שלום, והסברא דליכא איבה בישראל כשר וישראל מומר לתיאבון ודוקא בישראל ועכו"ם אמרינן לפרנס משום דרכי שלום, דבישראל מומר אדרבה לא טוב והגון כשיש שלום ביניהם כמו שאמר דוד המלך ע"ה משנאיך השם אשנא ובתקוממיך אתקוטט - עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, ואע"פ שהמג"א באו"ח בסי' א' כתב בשם הב"י שלא להתקוטט עם המלעיגים עליו היינו שלא להתקוטט עם אחד שבא להלעיג עליו על המצוה שעשה לעצמו, (עי' בביה"ל עם מי צריך להתקוטט) משא"כ למחות באחרים העושים מעשים אשר לא יעשו ולומר האמת אדרבה מצוה למחות כמו"ש הוכח תוכיח ואע"פ שלא יהי' שלום ביניהם מ"מ צריך למחות כמו שמבואר במס' ערכין דף ט"ז ע"ב עד כמה הוא מצות תוכחה, רב אמר עד כדי הכאה, ולשמואל עד כדי קללה, ולר"י עד כדי נזיפה, ולא חיישינן לאיבה, אדרבה דבר זה דליכא שלום ביניהם יש בזה תועלת גדול שלא ילמוד מבעלי עבירה, ובפרט אם אחד אינו נותן צדקה למומר לתיאבון משום העבירות שהם עושין זהו מוחאה גדולה, ויש בזה תועלת גדול שבני אדם מקבלים על עצמם לעשות הטוב והישר כמו שעשה אברהם אבינו צדקה ומשפט עיין בבראשית רבה פרשה מ"ט, הרי מצינו מכל הני פוסקים שהביא הב"י ושו"ע שסוברים דלישראל מומר ליכא חיוב ליתן צדקה, ושי' הב"ח עי' באות ג' ג - ובעיקרא דדינא אם יש חיוב ליתן צדקה לעכו"ם עם עניי ישראל, הנה בשו"ע יו"ד סי' קנ"א משמע דליכא חיוב לפרנס עניי עכו"ם רק מותר ליתן, והחידוש הוה דכיוון דאיכא איסור ליתן מתנה לעכו"ם משום לא תחנם לכך צריכין היתר לפרנס עניי עכו"ם משום דרכי שלום וכ"כ שם הט"ז סק"ט בפירוש דלא תימא שיש איסור ליתן צדקה כמו שאסור השבת אבידה לעכו"ם קמ"ל בברייתא דבזה אין איסור כיוון שיש בזה משום דרכי שלום, הרי כתב בפירוש דקמ"ל דליכא איסור כשמפרנס עניי עכו"ם אבל מעולם לא שמענו דאיכא איזה חיוב לפרנס עניי עכו"ם, עכ"פ דין זה שייך ליחיד שרוצה לידע אם מותר ליתן צדקה לעכו"ם כשבאים בבת אחת מותר, בזה אחר זה מחלוקת הפוסקים וש"ך נקט לקולא שמותר, אבל כיוון דליכא חיוב לא שייך הוכח תוכיח, ואם אחד מחליט בדעתו שאינו רוצה ליתן צדקה לעכו"ם הרי הברירה בידו ומותר אפי' לכתחילה להחליט שלא ליתן צדקה לעכו"ם, ולפי"ז שביארנו דליכא חיוב לפרנס עניי עכו"ם אתי שפיר דלא חלק הב"ח על הטור ורמ"א לומר דיש חיוב ליתן צדקה לישראל מומר, דלכו"ע בין לעכו"ם בין לישראל מומר לתיאבון ליכא חיוב ליתן צדקה אבל מותר ליתן צדקה אלא שהב"ח חולק וסובר דאף למומר להכעיס מותר ליתן צדקה ולהחייתו, והמעיין בדברי הב"ח יראה בעיניו האיך שהב"ח הביא ראי' מהסמ"ג דאינו אסור ולא הביא ראי' דאיכא איזה חיוב, וכן בקשייתו כתב בפירוש דאם רוצה ליתן צדקה רשאי וגו' אלמא חיוב הוא דליכא אבל רשאי ע"כ, ובפשטות לא חזר מזה בתירוצו, תמצית היוצא אם אמרי' דלשי' הטור ושו"ע הוה חיוב לפרנס עניי עכו"ם, ע"כ מדשתק הטור ורמ"א מלומר דמפרנסין מומר לתיאבון משום דרכי שלום ע"כ דלא סבירא להו דיש בישראל מומר דרכי שלום, ואי סבירא להו דליכא חיוב לפרנס עניי עכו"ם רק מותר ליתן כמו שמשמע מהשו"ע בסי' קנ"א, אתי שפיר דכתבו בפירוש דלישראל מומר לתיאבון רשאי ליתן צדקה אפי' בלא טעמא דדרכי שלום, וכן כתב הב"ח דליכא חיוב אבל רשאי ליתן צדקה להם ד - בדין אם יש חיוב ליתן צדקה למומר לתיאבון, הנה הטור הביא בשם ר"א ממיץ וכן הביא הב"י בשם הסמ"ג וכן פסק בשו"ע וט"ז וש"ך דפטור מליתן אבל רשאי ליתן צדקה למומר לתיאבון, והצבי לצדיק הק' דהב"י הביא ראי' מהרמב"ם דסובר דליכא חיוב להציל ולהחייתו אפי' למומר לתיאבון והק' מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח דכתב הרמב"ם דלתיאבון מצוה להציל ולהחייתו ותי' דיש חי' בין העושה עבירה פעם אחת במזיד דיש חיוב להציל בין הרגיל לעשות העבירה במזיד וכן מחלק הש"ך להלכה למעשה בין העובר פעם אחת להרגיל לעבור עבירות, ופתחי תשובה סק"א הביא תשובת חוות יאיר סי' קל"ט שכתב דיש חיוב לפדות מומר לתיאבון ומשמע אפי' רגיל בכך, וכן הביא בשם הכנ"י ומשאילת יעב"ץ (וצ"ע דבסוף ס"ק זה הביא תשובת חוות יאיר בסוסי' קמ"ו דכתב בפירוש מצוה להשתדל בעדו אם אינו ברשעו תמיד, משמע ברגיל ליכא חיוב לפדותו ולהחייתו ואפשר ליישב, וגם הביא ראי' משאילת יעב"ץ שעבר עבירה רק פעם אחת ולא מיירי ברגיל וכן בתשובת כנ"י אפשר לחלק בין מפורסם להרגיל לעבור, ולא איירי ברגיל וצ"ע) והביא עוד מספר בכור שור על מס' גיטין שתמה על הב"י שלא הביא דברי התוס' במס' ע"ז דף כ"ו דסובר דיש חיוב להחייתו, והעלה לדינא דצריך להחמיר שלא לעמוד על דמו ולהחייתו, ואפשר דהיכא דליכא חשש סכנה למומר לתיאבון כגון דיש לו לחם לאכול ליכא חיוב ליתן צדקה למומר שלא כתב להחמיר רק במקום פיקוח נפש, (עי' לקמן אות ו' דהחפץ חיים באהבת חסד עושה לכאו' חי' זה בהש"ך) והגר"א פסק כדברי התוס' בע"ז דף כ"ו ע"ב דיש חיוב להחייתו ולהלוותו , וכן פסק החפץ חיים בספרו אהבת חסד, תמצית היוצא הנה הטור והרא"ם והסמ"ג והב"י בשם הרמב"ם והשו"ע וט"ז וש"ך סוברים דליכא חיוב להחייתו למומר לתיאבון, ובפתחי תשובה העלה להחמיר במקום פיקוח נפש ובמקום דאין חשש סכנה אפשר דפטור, ותוס' בע"ז והגר"א והחפץ חיים פסקו דיש חיוב לפרנס מומר לתיאבון ועי' לקמן אות ו' בדין קדימה ה - זה שנתבאר שמותר או מחויב ליתן צדקה לעני העובר עבירה לתיאבון, אפשר שזהו דווקא ליחיד שרוצה ליתן מעותיו לצדקה, אבל קופת צדקה יש להם אחריות ליתן הצדקה לעניים הגונים שומרי תורה ומצות בשלימות, שבתוך הרבים שמנדבים להקופה לא ימלט שלא יהא בני אדם שרוצים ליתן מעותיו דווקא לאנשים כשרים שומרי תורה ומצוות בשלימות, כפי שמבואר להלן שזהו עיקר מצות צדקה, וקופת צדקה צריכים להשתדל ולילך אחר דעת הנותנים, ואע"פ שא"א לדעת מה שהמקבלים עושים בצנעה, הרי אף הנותנים המדקדקים ליתן רק לעניים הגונים יודעים מזה ואעפ"כ אדעתא דהכי מנדבים להקופה, אבל עכ"פ מה שאנו רואים בענינו בפרהסיא צריך הקופת הצדקה להשתדל לברר שהמקבלים שומרים תורה ומצוות בשלימות כמו"ש הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, ואין צריכים לדקדק כי אם מה שאנו רואים בעינינו בפרהסיא ו - ואף היחיד שרוצה ליתן ממון עצמו שמותר ליתן למומר לתיאבון, אם היו לפניו עניים הרבה ואין לו ממון הרבה כ"כ לפרנס את כולם איתא בשו"ע סעיף ט' שיש חיוב להקדים הת"ח לע"ה, ובש"ך סקט"ז כתב דבזמן הזה שאין ת"ח וגו' אין לדחות פיקוח נפש מפניו ע"כ ובחכמת אדם כלל קמ"ה סעיף ד' כתב דהא דת"ח קודם היינו שיש לע"ה עכ"פ לחם לאכול אבל כשיש חשש סכנה לע"ה ולת"ח אין חשש סכנה, אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש וע"ה קודם, ובתומים סי' ט"ו בענין להקדים דין תורה של ת"ח קודם לשאר דיני תורה חולק על הסמ"ע (שם סק"ד) שכתב שאין בזמנינו דין ת"ח וכתב וז"ל וחס וחלילה להשפיל כבוד תורה ולומדיה ואדרבה בדור יתום בעוה"ר חובה עלינו לסלסל ולרומם הוגי תורה ולעשות חיזוק ביותר כי מאז אשר חדלנו לחלוק יקר וכבוד ללומדי תורה לשמה כראוי מאז פסקו הוגי דת השם על בורי' ותיפוק תורה כי אין משען ומשענה וחשבו כל אפי שווים כעם ככהן ולכן יותר יש להתאמץ בזה וכל דכוותיהו, עכ"ל הרי דסובר התומים דכל מה שאפשר לעשות יקר וגדולה לת"ח מצוה לעשות, ולכאו' אף הש"ך מודה כשאין סכנה לע"ה יש לו חיוב להקדים לת"ח דלא הוה פיקו"נ לע"ה, וכן פסק החפץ חיים בספרו אהבת חסד ח"א פרק ו' סעיף ו' דיש חיוב להקדים ת"ח לע"ה והוסיף וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו ע"כ דאי"צ שיהא לת"ח דין ת"ח מזמן הש"ס ואפי' בימינו אלה יש להקדים ת"ח, ומסתמא מקורו מהש"ך סקט"ז ומדייק דאפי' להש"ך במקום דליכא חשש סכנה לע"ה מצוה להקדים ת"ח, וכן אם שניהם ת"ח ואחד הגון ואחד אינו הגון כתב באהבת חסד ח"א פרק ד' ס"ג דהגון קודם ומצוה יותר בהגון, ובנתיב החסד אות ג' ציין לדברי הגמ' בב"ק דף ט"ז בעת אפך הכשילם בבני אדם שאינם הגונים, הרי דיש להשתדל ביותר ליתן צדקה לעניים הגונים ואם אין לפנינו עניים הגונים אז יכול ליתן לשאינם הגונים, וכ"ז אפי' אם נותן צדקה ממעותיו יותר ממעות מעשר שלו, אבל אם הצדקה הם ממעות מעשר חמור יותר כמו שמבואר באהבת חסד ח"ב פרק י"ט סעיף א' עיקר מעשר לת"ח והמקור מהגמ' חולין דף ק"ל ע"ב אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין נותנים מתנה לכהן ע"ה שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת השם, כל המחזיק בתורת השם יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת השם אין לו מנת ע"כ וכתבו התוס' היינו דווקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר, ובנתיב החסד ח"א פרק ה' או"ק ה' כתב דאם יודע בוודאי שיחסר לת"ח אם נותן עכשיו לע"ה מצוה להקדים הת"ח אפי' הת"ח אינו לפניו ע"כ ומעשר דגן ומעשר כספים דיניהם שווים, ועיקר המצוה ליתן מעשר כספים לת"ח, והחק יעקב בפירושו על עין יעקב במס' מכות דף כ"ג בענין והריקותי לכם ברכה עד בלי די כתב דמשום שתקנו תקנה קבועה שלא יכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים על כן שכרם גדול כ"כ שיבלו שפתם מלומר די ע"כ הרי מצינו דעיקר סגולת המצוה דהפרשת מעשר וכן עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר הם בעיקר אם נותן המעות לעניים הגונים, וכן מצינו דעיקר חשיבת מצות צדקה הוא אם עושה אם עניים הגונים דאיתא בגמ' סוכה דף מ"ט ע"ב א"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד השם מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ פרש"י קופץ ומספיקין בידו וממציאין לו אנשים מהוגנים ת"ל מה יקר חסדך פרש"י צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים יכול אף ירא שמים כן ת"ל וחסד השם מעולם ועד עולם על יראיו, ולכאו' רש"י פי' אוהב צדקה ומשפט דשייכות דצדקה עם משפט פי' שנותן לעניים הגונים דאם לאו מהיכי תיתי לרש"י לפרש כל הבא לקפוץ קופץ ליתן צדקה לעניים הגונים אלא כדכתבתי, וכן פירשו רבותינו בבראשית רבה פרשה מ"ט כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט שהי' אברהם אבינו עושה משפט כשעשה צדקה ונתן רק לאנשים מהוגנים, וכן מביא הטור בסי' רמ"ז הרבה פסוקים שסמך צדקה למשפט בישעי' א' כתוב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה בישעי' נ"ו שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, וכן אמר שלמה המלך במשלי כ"א עשה צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח, כלל הדבר, שוודאי יש זכות גדול יותר אם נותן לשומר תורה ומצות בשלימות וכן עשה אבינו יסוד ועמוד החסד אברהם אבינו ע"ה כמו שמפורש בבראשית רבה פרשה מ"ט ויחיד שנותן צדקה יש לנו ראי' מאברהם אבינו האיך להתנהג, והבוחר יבחר אם רוצה לזכות לכל הברכות והסגולות מצדקה ומעשר או רוצה להעלים עין מכל מה שמפורש לעיל ורוצה להיות נכלל עם מה שנאמר עליהם בעת אפך הכשילם בבני אדם שאינם הגונים, ולהאומר דעכשיו אין אנו בקיאין בזה להבחין בין ת"ח לע"ה ובין הגון לשאינו הגון, הלא אנו רואים בעינינו שאחד מקיים כל מצוות התורה עכ"פ בפרהסיא ואחד עובר עבירות בפרהסיא וכל מי שיש לו מח בקדקדו רואה מי הוא המחזיק בתורת השם, ואין אנו צריכים לדקדק מה שהם עושים בצנעה כמו"ש הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, נמצא מכל מה שהבאתי לעיל דאפי' להפוסקים שסברו דיש חיוב ליתן למומר לתיאבון היינו דווקא אם אין לו עני הגון ליתן, דמצוה להקדים ת"ח המחזיק בתורת השם וזהו עיקר מצות וסגולת מעשר וצדקה ז - והחי' בין צניעות לשאר עבירות שהצניעות הם דברים שבפרהסיא ועוד שהצניעות יסוד גדול לבנות בית נאמן עם בנים ובנות צדיקים וצדקניות כמו שהובא בגמ' יומא דף מ"ז מעשה דקמחית שזכתה לשבעה בנים שכולם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה ואמרה להם אפי' קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי ואע"פ שאמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו אבל מ"מ הרי מצינו דחכמי הש"ס כתבו מה שאמרה, ולא אמרו לה שאינה אמת מה שאמרה ואף הם סברו שזהו דבר שמסייע הרבה לדבר גדול כזה שכל בניה שמשו בכהונה גדולה, וכן איתא בירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אשה צנועה ראוי' לצאת ממנה כהנים גדולים המלבשים משבצות זהב, ובראשית חכמה שער הקדושה פרק ט"ז אות פ' כתב דכל זה השיגה קמחית לשכר צניעותה וחסידותה וישר מעשיה, וגם המ"ב בסי' ע"ה ס"ק י"ד מביא המעשה דקמחית דזכתה בזכות הצניעות היתרה שהיתה בה יצאו ממנה כהנים גדולים הרי שסברו דאף מה שאמרו חכמינו ז"ל הרבה עשו כן וגו' מ"מ קמחית זכה לזה בשביל צניעותה היתרה וחסידותה ויושר מעשיה, והחפץ חיים בספרו גדר עולם הביא עוד ראיות דבזכות הצניעות זוכים להוליד בנים צדיקים, בנים ת"ח המאירים לעולם בתורתם ובצדקתם, ובהיפך הנשים שהולכין בפריצות ח"ו, הם שורש פורה ראש ולענה, והחפץ חיים בספרו הק' גדר עולם כתב מכתב גלוי אודות הצניעות וכתב דלכך צרות רבות באות עלינו ואין אנו נענין בתפלתינו ר"ל שמתפללין כנגד ערוה וכמו שכתוב כי השם אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והי' מחניך קדוש, וכן הברכות שאנו עושין הם כמעט ברכות לבטלה, ומבואר במ"ב סי' ע"ה ס"ק י' דאסור לברך כנגד שערות אפי' בבית, אף אם דרך המקום לילך בגלוי הראש בשוק כדרך הפרוצות, ומבואר מדבריו בס"ק י"א דאפי' כנגד שערות אלמנה וגרושה אסור לברך, והחפץ חיים בספרו גדר עולם במכתב גלוי כתב עוד וז"ל בעוה"ר נפרץ הדבר מאד מאד והיצה"ר מפתה את הנשים ללכת פרועות ראש בלי שום כיסוי וגם ללכת בזרועות מגולות וחלוקיהן עשויים בלא בתי זרועות ועוד חלק גדול מלבושיהם - כנגד הלב וכהאי גוונא - הכל מגולה כדי שבכל מקום שיביט שם האיש יהי' נגד הערוה וממילא כל הברכות שמברך האיש בביתו או כשהוא מתפלל בביתו נגד אשתו או בתו הגדולה הם כנגד ערוה וידוע שבכל ברכה יש בה שם הקודש וא"כ כשם שהמברך כהוגן ממשיך על עצמו ברכה כמו"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך כן הדבר בהיפך ח"ו אם מברך נגד הערוה ממשיך ח"ו עניות על עצמו כדאיתא בנדרים דף ז' ע"ב בכל מקום שהזכרת השם (שלא כהוגן) מצויה שם עניות מצויה עיי"ש בר"ן ורא"ש וכתב אח"כ דמדה הגרועה הזו מביא את האדם לידי הרהורים רעים וגו' והנה ידוע לכל כשפורצת תבערה בכרם המלך והלהבה גדולה מאוד הכרוז יוצא מגדולי המלך לאנשי העיר, התחזקו התחזקו כולכם לכבות האש באזו עצה שתוכלו כי כרם המלך בוער באש,ואם תתעצלו בדבר תדעו כי בנפשכם הוא חס ושלום ומורדים תקראו כי אינכם חוששים לכבודו, ואם תתחזקו כראוי ותכבו את האש יקבל כל אחד את שכרו ורב כבוד לפי ערך התחזקותו, כן הדבר כי כרם השם בית ישראל ובעוה"ר תבערה גדולה נפלה בכרמו בכמה מקומות ע"י מדה הגרועה הזו כי מתגבר כח הטומאה מאד על ידי זה ר"ל וממילא נפסקה ההשפעה והברכה מכל אחד בעסקיו ונסבבו עי"ז כל הצרות הרעות על כן החוב מוטל על כל איש ואיש וגו' וביותר מוטל החוב על הרבנים לדרוש ברבים מגודל הענין הזה הנוגע לקיומנו ולהצלחתינו בגוף ונפש בזה ובבא ויתקיים בזה והי' מחניך קדוש, ובפרק ט' כתב וז"ל והנה ידוע שיש על כל איש מישראל מצות עשה מן התורה להוכיח את עמיתו כשנכשל באיזה איסור כמו"ש הוכח תוכיח וגו' ועי"ז שמוכיחו הוא מציל את עצמו שלא יתפס באותו חטא וגו' וגם ידוע שכל איסור שנעשה בפרהסיא הוא חמור הרבה יותר מבצינעא שנקרא מחלל שם שמים בפרהסיא ואז גם חיוב הוכחה גדול ביותר שלא יאמרו הותרו מצוותיו של הקב"ה, ומסיק אח"כ בדבר שגורם הרהורים רעים, שכל איש שיראת שמים נגעה בלבבו חלילה לו לשתוק ושל למחות בזה ומי שיכולת בידו למנוע ולא מנע הלא יתפס גם הוא בחומר העוון ע"כ, הרי מצינו דבעניני צניעות שהיא דברים שבפרהסיא וגורם הרהורים רעים יש חיוב למחות ולעשות כל שה שבידו למנוע, ואף שיש חולקים הערוך השולחן בסי' ע"ה ועוד פוסקים שמותר לברך כנגד שערות מגולות אם רוב הנשים שבאותו המקום הולכות כך, אבל מ"מ על גופו של דבר שאסור לא חלקו, ואדרבה כתב שם הערוך השלחן וז"ל ועתה בואו ונצווח על פרצות דורינו בעוה"ר שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעון זה והלכו בגילוי ראש, וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל ע"כ הרי מצינו דאף להמתירים לברך כנגד השערות צועק בלב מר וכתב שזהו פרצות דורינו ר"ל, כלל הדבר הבוחר יבחר אם רוצה לעשות צדקה ומשפט עם אלו שהם מחזיקים בתורת השם ומשפיעים בעולם ברכה וקדושה בעולם או רוצה ליתן מעותיו לאלו שהם מביאים כל הצרות הרעות בעולם ונתגבר על ידיהם כוחות הטומאה בעולם ר"ל, ומי שבוחר בחיים ונותן צדקה לנשים צדקניות וצנועות למצוה גדולה יחשב ויש להם דין קדימה שמחזיקים בתורת השם וזהו עיקר מצות וסגולת מעשר וצדקה ח - ובענין אם הוה מומר כשנכשל הרבה פעמים בעון לשה"ר כתב החפץ חיים שהי' ראש וראשון שקיבץ ואסף במקום אחד ענין לשה"ר ורכילות בכללותיהם ופרטיהם, וכל האיסורים וקללות ועונשים בענין לשה"ר ורכילות כתב בהקדמתו לספרו וז"ל מאין נעשה הלאו זה הפקר כל כך לעיני הרבה בני אדם וכתב כמה סיבות וכתב אח"כ ומצד אלו הסיבות נתמוטט הענין מכל וכל כי ממילא הרגל האיש לדבר כפי שיזדמן שיצא מפיו ולא להתבונן בו מתחילה פן דבר זה נכלל בכלל איסור רכילות ולשה"ר ע"כ ולפי מה שכתב החפץ חיים כאן מצינו שאף דעוון לשה"ר חמור הוא מאוד מ"מ א"א להיקרות מומר בשביל זה שבשעה שמדבר לשה"ר אינו יודע ואינו מתבונן אם דיבור זה נכלל בכלל איסור לשה"ר, ועוד דמצינו בגמ' בב"ב דף קס"ד ע"ב דג' עבירות אין אדם ניצול בכל יום ואין כל הכלל ישראל מומרים בשביל זה, וצ"ל משום שהוא מצוה תמידית עוברים הרבה פעמים שלא במתכוון, (ואעפ"כ שאינו יודע ואינו מכוון לגנות חבירו מ"מ יש עונש חמור על עוון זה כמו דמצינו אצל מרים הנבואה שהעיד רש"י שם דלא נתכוונה לגנות משה מ"מ נענשה בעונש חמור דדומה למיתה ומפורסם חטאה לדורי דורות) ולה"ר דומה למה שמצינו בחילול שבת בשוגג, יש שגגת שבת שיודע שהמלאכה זו אסורה בשבת אבל שכח שהיום שבת, ויש שגגת מלאכה שיודע שהיום שבת אבל אינו יודע שמלאכה זו אסורה, ולה"ר דומה לששגת שבת שאע"פ שיודא שלה"ר ורכילות אסור מ"מ אינו מתבונן שדיבור זה הוה לשה"ר, וכן בדף קס"ה שרובן בגזל והלא אמרי' חשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ יהא רוב ישראל חשיד אשבועתא אלא צ"ל כמו שמבאר רש"י שרובן נכשלין בגזל בדבר שמורין התירא לעצמן ע"כ פרש"י, ולפירושו לכאו' צ"ל שהם שוגגים ואם היינו מוחים ע"ז מסתמא היו מחזירים הגזל וממילא בשבועה נאמנין, משא"כ בשאר דברים שאע"פ שמוחים ואומרים להם שדבר זה אסור, מ"מ לא חזרו למוטב יכול להיקרות מומר או עכ"פ תינוק שנשבו ולפימ"ש באהבת חסד יש מצוה להקדים עני הגון אפי' לתינוק שנשבו. ט - ומה שסוברים הרבה בני אדם שמשום שאפשר שע"י שאין נותנים להם הם מתרחקים יותר, ויש צד לומר שע"י שאין נותנים להם יצאו לתרבות רעה ר"ל, צריכין לידע שמכל מקום זאת התורה לא תהא מחלפת ועיקר מעשר לת"ח ובני אדם מהוגנים, ובמעות צדקה שנותן יותר אחר שנתן מעות מעשר שלו יש לדון, ואע"פ שעי"כ שדוחה אותו ואינו נותן לו צדקה יש לחוש שמרחיקין אותם, מ"מ כתב בספר חסידים סי' שי"ז צדיק ורשע שבאין ליטול צדקה ואין בכיס רק לאחד והרשע אומר שאם לא יתנו לו ימיר או יעשה עבירה יתן לצדיק והרשע ילך לגיהנם ע"כ הרי מצינו דאין לחוש לזה ואנו מחיובים לעשות החיוב המוטל עלינו להקדים ההגון ואין מוטל עלינו האחריות מה שהרשע יעשה, ובמשנת חסידים שם כתב וז"ל הנה למ"ש בב"ק (ט"ז ע"ב) ובסוכה (מט ע"ב) שלבני אדם שאינם מהוגנים ל"ה צדקה ועמש"כ רבינו (בס"ח בסי' ס"א כתב דאפי' איסורא איכא) א"כ בנידון דידן יש לעיין אם אומרים לאדם חטא בשביל שלא יצא זה לתרבות רעה, ועמש"כ לעיל (במשנת חסידים סי' קע"ו ושם הביא כמה מראה מקומות שמצינו שאמרי' שמוטב שיכשל בחטא קל כדי שלא יכשל חבירו בחטא חמור) עכ"ל עכ"פ כאן הדבר מונח בספק מה לעשות, ועכ"פ אם יש רק ספק אם יצא זה לתרבות רעה הוה נתינת הצדקה למומר חטא ודאי שיש חיוב להקדים עני הגון, ויש ספק להציל המומר שלא יצא לתרבות רעה, לכאו' לכו"ע יש להקדים העני הגון, ובס"ח בסי' שכ"ה כתב וז"ל אדם שיש לו בנים ועושר ואינם מקבלים תוכחתו לעסוק בתורה ובמעשים טובים מוטב שלא יפרנס אותם ויהיו טרודים במלכתם וישובו לדרך הטובה, אבל אם רואה שע"י שמונע עצמו יצאו לתרבות רעה לאו כל כמיניה (וצריך לפרנסם) הרי מצינו שאפי' לגבי בנו שיש מצות חינוך שנא' חנוך לנער ע"פ דרכו וגו' ולימדתם אותם את בניכם, והי' מקום ליזהר ולדקדק ביותר שמא ע"י שאין מפרנסו יתרחק יותר ויצא לתרבות רעה ר"ל, אעפ"כ כתב בס"ח שלא יפרנס אותם, כי אם ברואה שע"י שמונע יצאו לתרבות רעה ר"ל, הרי מצינו דבסתמא לא חיישינן שיצאו לתרבות ומצוה להקדים העני הגון, ואפי' אם הוא דבר ברור שיצא לתרבות רעה עי"ז שאין נותנים להם כתב בס"ח דיתן לעני הגון והבעל משנת חסידים מסופק בזה. י - ומה שאמר שמשום שבאותו המקום דרך הנשים לילך בפרוצות בגילוי הראש ומותר לקבל גיורת שאומרת שלא יכסה את ראשה, האם אחר מלחמת עולם השני' שהיו הרבה בני אדם ל"ע שנשותיהם הלכו בגילוי הראש האם היה מותר לקבל גיורת שילך בגילוי הראש אפי' לאחר הנישואין זהו דבר שאין הדעת סובלתן ואם אנו בני אברהם יצחק ויעקב כפה עלינו ההר כגיגית, ויש בני אדם שיש להם נסיונות קשים ומרים אעפ"כ אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם ואם עוברים על התורה עתידין ליתן דין וחשבון, אבל מי בקש זאת מידם להתגייר רמוס חצירי, ואפשר מי שמסייע בידם להתגייר הוא בכלל מסייע לידי עוברי עבירה שאין כיסוי הראש בכלל שבע מצות בני נח ועכשיו שמתגיירת עוברת כל פעם על האיסור דפרוע ראש ואין להאריך בכך תמצית היוצא: א) דיש דין קדימה לעני הגון ושהוא קודם למומר לתיאבון אם ליכא חשש סכנה למומר. ב) אפי' בא העני הגון אם המומר בבת אחת אפי' אמרי' דדומה לישראל ועכו"ם מ"מ אינו מחיוב ליתן לישראל מומר דדין דמפרנסין עניי עכו"ם לא הוה חיוב. ג) עיקר שכר וסגולת מצות צדקה הוא אם נותן לעני הגון. ד) במעשר יש חיוב יותר שתיקן חזקי' המלך שלא יתן המעשר רק לת"ח המחזיק בתורת השם ועי"ז זוכים לברכות והריקותי לכם ברכה, ואם אין לו ת"ח עכשיו למי ליתן אז מותר ליתן לע"ה. ה) בצניעות שהם מדברים שבפרהסיא צריך למחות ביותר שלא יאמרו התרו מצוותיו של הקב"ה וצריך להשתדל למנוע העוברים באזו עצה שתוכלו כי ע"י הפריצות נתגבר כח הטומאה מאד ר"ל. ו) אי אפשר לומר בדברים שעוברים בפרהסיא אין אנו בקיאין מי נקרא הגון ומי נקרא אינו הגון. ז) איתא בספר חסידים דלא חיישינן שע"י שאין נותנים למומר יצאו לתרבות רעה. ח) קופת צדקה צריך לחלק המעות כדעת המנדבים להקופה, וכיון דעיקר מצות מעשר וצדקה הם לעניים הגונים בודאי יש הרבה בני אדם שרוצים לדקדק בכך