אורות הגבעה – פסח תשע"ז גיליון ג'

העלון נתרם לע"נ החבר ר' מרדכי צבי בן ר' אהרן מנחם שיום הפטירה שלו חל בשביעי של פסח ע"י ידיד נפשי בנו הר"ר חיים שרעק שליט"א..

נפתח במסכת תמיהות ועפ"י דברי השפ"א [פסח תרמ"ג ד"ה בפסוק] נראה יישובן באופן של שפתיים ישק ממש!

חז"ל אמרו [שבת קל"ג] על הפסוק זה א-לי ואנוהו  - התנאה לפניו במצוות, סוכה נאה, ציצית נאה וכו'.

ויש להבין למה דווקא כאן בקריעת ים סוף למדנו יסוד זה?? וכי אין מקום מתאים יותר? כאן אנו עוסקים במראות א-להים חיים ובאופן מפתיע מופיע כאן לימוד שצריך לייפות ולהדר את את המצוות. הלא דבר הוא!

בנוסף, מה לשון "התנאה לפניו במצוות"? האדם אינו המתנאה אלא המצווה היא המתנאה, ולכן מתאים יותר אם היה כתוב "תנאה את המצוות" וכדו'.   

קושי נוסף: חז"ל [שם] דרשו על אותו פסוק זה א-לי ואנוהו – הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום. ולכאורה לשתי הדרשות אין שום קשר רעיוני. דרשה אחת מבקשת להדגיש את החשיבות של הידור וייפוי המצוות ואילו הדרשה השנייה עומדת על הצורך ללכת בדרכי ה' ולאמץ את מידותיו הקדושות. ובוודאי אם שתי הדרשות נלמדות מאותו פסוק, יש קשר ביניהם. מהו?   

אמרו חכמינו ז"ל [מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דשירה] ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, ואפילו מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. והדברים תמוהים! יחזקאל ראה מעשה מרכבה, נפתחו לפניו שבעת הרקיעים ונראו לו מראות אלוקים חיים, ומה ראתה השפחה יותר ממנו?

בהסבר הדברים יראה להקדים מאמר המובא ב'שפת אמת' במספר מקומות מן הפסוק [תהלים צג ב] 'נכון כסאך מאז מעולם עתה' דרשו במדרש [שמות רבה כג א] אף על פי שמעולם אתה, נכון כסאך מאז - כלומר למרות שהיתה ידועה ומקובלת בעולם מציאות ה' והאמונה בו כבורא העולם, כסאו היינו שלטונו היומיומי ומלכותו והשגחתו התמידית - נודעו בעולם רק לאחר עשרת המכות וקריעת הים. יחזקאל בן בוזי ראה שיש ה' בשמים, הוא ראה את המרכבה את השרפים ואת חיות הקודש אך השפחה שעל הים ראתה כי יש ה' כאן למטה מעשרה טפחים, יורדי הים ראו את מציאות ה' בתוך הטבע ובתוך תוכו של כל אחד ואחד מהם. בים סוף הוכחה מציאות הנקודה האלוקית הפנימית המפכה רוח חיים בכל הברואים והטמונה בגרעין הפנימי של כל איש יהודי. כלשון השפ"א "דיש בכל איש ישראל חלק אלקות כמו שאומרים נשמה שנתת בי טהורה רק מלבוש הגוף מכסה ומסתיר .... ובקריעת ים סוף הכירו כח אלקי שמחיה את כל הבריאה". וזה הפירוש זה א-לי ואנוהו - התנאה לפניו במצות, לשון "התפעל". האדם בעצמו נהיה מעון ודירה לשכינה ע"י קיום המצוות. ואכן "נוה" פירושו דירה [עי' רש"י על הפסוק] והוא גם לשון "יופי". הגוף הגשמי מסוגל להיות מקום דירה לשכינה ע"י קיום המצוות ואין יופי גדול מזה. "ואנוהו הוא להכין דירה ברמ"ח אברים ע"י רמ"ח מצוות. וזה אתנאה לפניו. וגם מלשון דירה כנ"ל".

ובמקום אחר [תרמ"ה סוף ד"ה ששת] כותב השפ"א "זה אלי ואנוהו" אתנאה לפניו במצות כו'. פירוש כי רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה הם תקונים לאיברי וגידי האדם להיותם על ידי זה כלים ודירות לשכון בהם אור פני ה', וכל הפירושים הם אחד לשון דירה ולשון נוי כמו שכתוב [ישעיה מט ג] ישראל אשר בך אתפאר בך דייקא ברמ"ח איברים וכפי הקדושה שנמצא בלבות בני ישראל זוכין לבנות המקדש כמו שכתוב [שמות כה ח] ושכנתי בתוכם". [וע"ע תרמ"ו ד"ה במדרש]

ומעתה תאיר באור חדש התפילה שאנחנו מתפללים "והשב ישראל לנויהם". מבקשים להחזיר אותנו לא רק למקומנו, לירושלים ובית המקדש אלא גם ליופי המקורי האלקי שלנו. ובכך מיושבת למה לומדים דווקא כאן בקריעת ים סוף על ענין הידור מצוה. התשובה היא שכאן התגלה שהשם שוכן בתוכנו ע"י קיום המצוות וכאשר מהדרים במצוות, לא את המצוות אנו מייפים אלא את עצמנו. ואכן כן, אין מקום מתאים יותר ללמד שצריך להדר במצוות מאשר כאן. הלימוד שה' שוכן בתוכנו הוא הוא הלימוד שצריך להדר במצוות, כי לא את המצוות בלבד אנחנו מייפים אלא גם את עצמנו. הניצוץ האלקי החבוי בתוכנו מתגלה ע"י קיום המצוות. וחז"ל דייקו בלשונם "התנאה לפניו במצוות". היופי האמיתי שלנו מתגלה ע"י קיום המצוות בהידור.

ובכך מיושב גם מה שתמהנו בפשר הקשר בין שתי דרשות חז"ל על אותו פסוק  - התנאה לפניו במצוות ומה הוא רחום אף אתה. המכנה המשותף הוא הצורך שהאדם יכין את גופו להיות כלי להכיל את האלוקות. וגילו לנו חז"ל שתי דרכים – הידור מצוה והליכה בדרכי השם של רחמנות וחנינה. וביסודם שתי הדרכים מובילות לאותו יעד – היות האדם מעון לשכינה.

כנסת ישראל מעידה על עצמה "שחורה אני". המעטפת החיצונית שחורה ומזוהמת, אך הפנימיות "נאוה" ויפהפיה. הפנימיות הינה נוה לאלוקות. אל תראוני שאני שחרחורת - אל תלכו שולל אחרי הקנקן השחור. הביטו פנימה למה שיש בו.

כנסת ישראל מתלוננת וקובלת על עצמה "שמוני נוטרה את הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי" הקדוש ברוך הוא הוריד את כלל ישראל מרום מעלתם ושתלם בתוך העולם השפל על מנת שיעלו וירוממו את העולם כולו לקראת האלוקות. כמו כן הוריד והשפיל את הנשמה היהודית, חלק אלו-ה ממעל ושתלה בתוך כל איש ישראל, על מנת שיעלה וירומם את כל מרכיבי גופו דומם צומח חי ומדבר, ואת כל המעשים הפיזיים הפשוטים ויעשה מהם תורה ומשכן ליראת שמים.  שמוני כנוטרה של כל כרמי העולם, ואני אפילו את כרמי שלי - את הנשמה האלוקית האישית שלי, לא השכלתי לשמור ולנטור.

וכלשון השפ"א "הענין על דרך הפשוט, כי הפנימיות בבני ישראל הוא קודש לה' רק השם יתברך הלביש את האדם בלבוש הגשמיי כדי להעלות גם העשיה להקדושה, ולכן ירדו בני ישראל ממעלתם כדי לתקן גם האומות. ולכן נקרא האדם 'עולם קטן' [עי' תקו"ז ת"ע קל ב ואברין דבר גש כלהו אינון מסודרין על סדרי בראשית ובגין דא אתקרי בר נש עולם קטן ומאן דאמליך לקודשא בריך הוא על כל אבר ואבר כאלו אמליך ליה על כל עלמא] שהרכיב בו השם יתברך מכל הברואים שיהיה בו שלימות דומם, צומח, חי, מדבר, כדי להעלות כולן". [ע"ע שמיני תרל"ז ד"ה במדרש זאת החיה "כי בוודאי האדם צריך לחבר ולקרב כל הנבראים בשורש עליון, כי יש דומם צומח חי מדבר, וצומח נצמח מעפר, ודומם וחי ניזון על ידי צומח, ובעל חי מזין למדבר ועל ידי אכילת איש הישראלי שעל ידי זה מוסיף כח בעבודת הבורא יתברך, על ידי זה צריך לקרב ולהעלות כל מיני הדצח"מ להשי"ת. וע"ע בחקותי תרמ"ד ד"ה בפסוק "כי הכל תלוי בעבודת האדם כי האדם נקרא עולם קטן ויש בו מכל פרטי הבריאה וכפי התעוררות האדם בכל קומה שלימה שלו לעבודת השי"ת, כך מעורר כל הברואים ע"ש. וע"ע תזריע תרמ"א עקב תרל"ח ד"ה בפסוק ויאכילך את המן]  אבל האדם צריך לידע העיקר ולא להתדבק בהטפל ובגלות נשכח העיקר וזה שמוני נוטרה רק הכרמים כו'."

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" [שמות כג יז]. כאשר האדם טרוד בהבלי העולם ומוטבע בהבלי המציאות, אין הוא יכול ומסוגל להביט פנימה ולהתרכז בגרעין הפנימי שלו. "צאינה וראינה בנות ירושלים" [שיר השירים ג יא]. רק כאשר יוצאים מן המציאות ניתן לראות. שלש פעמים בשנה קבלו ישראל את היכולת האדירה לעלות ולהטמן בקדושת העזרה "ולראות את פני האדון ה'", את האלוקות הפנימית המוטמנת בהם. זוהי סגולת המועדים הגדולה הזמן והמקום המסוגלים להסיר את מסווה המציאות ולגלות את מצפוני הפנימיות. ברם "מה יפו פעמיך בנעלים" יש לנעול ולסגור את השפעת המועד ולתת לה להשפיע על ימי השנה כולם. "ובזמן שבית המקדש היה קיים נתן השם יתברך מצוה זו לישראל אשר ג' פעמים בשנה זכו להתפשט מזה המלבוש ולעלות לשורשם כמו שכתוב [שה"ש ג' י"א] "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה" - צאינה הוא יציאה מהגשמיות ועל ידי זה "וראינה", ולכן נקרא נעלים כי על ידי העליות האלו ננעל הפנימיות שלא יוכל האדם לשכוח העיקר."

ממשיך השפ"א - וזה הרמז [שמות לד כד] "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כו'" פירוש שלא יתדבקו חמדות העולם הזה ברצון הפנימי על ידי העליה ג' פעמים בשנה. כי בזמן הראיה בעזרה הרגישו בני ישראל חיות חדש כמו שכתוב [שה"ש ה טו] "מראהו כלבנון" פירש רש"י ההוגה בתורה מוצא טעמים חדשים כו' ומכל שכן מראהו ממש כמו שכתוב [שמות כ"ג י"ז דברים ט"ז ט"ז] "יראה" בוודאי התחדשו כל הלבבות כיער המלבלב עיין שם ברש"י עוד פירוש, "כלבנון" שעל ידי ראיית פנים בעזרה נתכפרו כל החטאים ונתלבנו עונותיהם של ישראל" דהיינו עוד הובטחו עולי הרגלים "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך", כאשר עולים לרגל ירושלימה, מתרכזות כל המחשבות והרצונות בחפצי שמים, ואין מקום לחמדות העולם הזה. "איש" היינו אתה עצמך תהיה מסוגל להתנתק מארצך - מההשפעות הסובבות אותך, מכל "הארציות", ותהיה כולך איש האלקים הזך ונקי ולבו מתחדש ומלבלב כעצי היער הטריים. ומראהו כלבנון וכל חטאיו נמחקים ומזדקקים בלובן הלבנון.

[עפ"י שפ"א פסח תרמ"ג מהד' בני בינה והספר שפתי דעת ועוד]

היסודות היוצאים מהמאמר בעבודת השם:

א] אור אלקי חבוי ומוסתר בתוכיות האדם. כדי לגלותו צריך לקיים מצוות ולאמץ את מידותיו הקדושות של הקב"ה.

ב] האדם מקפל בתוכו את כל הבריאה. אי לכך, בכוחו לרומם לא רק את עצמו ואת סביבתו אלא את כל הבריאה כולה.

ג] השפעות אדירות יורדות במועדים ומוטל על האדם לשמור עליהן שלא יצאו החוצה. ואלו ה"נעלים" של עולי רגלים מלשון ["נועל וסוגר"].

ד] הרגל מסוגל להתנתקות מהארציות.

ה] גם בימינו שאין עליה לרגל, ע"י השתוקקות לחידוש בית המקדש, עלייה לרגל ולראיית פנים בעזרה, אפשר לזכות לסגולות החג.

חג שמח ואורות אין סוף!!!