לרפואת מרת הענא מרים בת חנה בתוך שח"י
מכות ה ע"ב: תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין כו'. הנה ראיתי להקשות בשם חידושי הרי"ם [ומ"מקשים העולם"] למה אומרים כאשר זמם ולא כאשר עשה כדי לפטור עדים זוממין, הלא העדים צריכים להרוג אותו בראשונה דכתיב יד העדים תהי בו בראשונה להמיתו, א"כ יש לחייבם מצד אחר, דהיינו מכוח היותם רוצחים! אכן נכון שמשום הזמה אי אפשר לחייבם משום הכלל "כאשר זמם ולא כאשר עשה", אבל הבה נחייב אותם מצד רוצחים. האחרונים חקרו, בדקו ופלפלו בקושיא זו.
תירוץ א' – אי אפשר להרוג את הזוממים כי זה מקרה של תרי ותרי
בעל החידושי הרי"ם תירץ שכיון דבכל התורה יש לנו כלל דבתרי לגבי תרי אומרים מאי חזית דציית להני ציית להני, רק בהזמה התורה חידשה דהאחרונים נאמנים, א"כ זה דוקא כשדנים אותם מתורת עדים זוממים אבל אם רוצים לחייבם מתורת רוצחים אז שוב שייכים להכלל של כל התורה כולה דהוי להו תרי ותרי והוי ספק השקול ואי אפשר לחייבם מצד ספק ע"כ. ועי' מה שהעיר עליו בס' חלקת משה [מכות סי' כ"ה]. ועי' קובץ נהוראי [תשס"ט מעמ' תקמ"ב והלאה].
תירוץ ב' - "ולא כאשר עשה" כולל את מעשה ההריגה של העדים
עוד אפשר לתרץ עפ"י מש"כ בספר נתיב ים ח"ב כתובות סי' י"ד [להגרי"מ גורדן זצ"ל ראש ישיבת לומזא פתח תקוה הובא בס' חלקת משה] שכתב בשיטת הרמב"ם, דכל הדין דלא כאשר עשה הוא משום שעשו העדים בידים מעשה רצוחה, דיד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ומתרץ בזה במה שהרמב"ם פ"ב מהל' עדות ה"ב מחלק בין עדי מיתה לעדי מלקות, דדוקא בעדי מיתה אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דקיי"ל יד העדים תהי בו בראשונה, וא"כ כשבאו והעידו שקר על איש שחייב מיתה וע"פ עדותם ציוו ב"ד להם בעצמן שיהרגו אותו ואח"כ הוזמו וראויים לעונש כי הם רוצחים ממש ולא זוממים לרצוח כי הם עשו הכל וא"כ אם התורה אמרה כאשר זמם הכוונה לא כאשר עשה מאיזו טעם שהתורה מצאה לנכון דין זה, אין אנו צריכים לטעמא דקרא, יש להתורה הרבה טעמים ע"ז. אבל במלקות ששליח ב"ד הוא המלקה אין שייך לומר כאשר עשה אלא רק כאשר זמם כי בין קודם המעשה שעשה השליח ב"ד או אח"כ הם רק זממו וע"כ נשאר עליהם חיוב המלקות של כאשר זמם ע"כ.
תירוץ ג' – שנים שעשו פטורים
בס' חמדת ציון [עמ' קמ"ב] תירץ שפטורים משום שנים שעשאוה שפטורים.
תירוץ ד' – הקב"ה הסכים על ידיהם
יש שתירץ [משאת משה פ' שופטים לג"ר מרדכי חברוני, הג"ר שמאי קהת הכהן גרוס בעלון מעדני אשר] ע"פ מה שכתב הרמב"ן בפרשת שופטים וברדב"ז הלכות עדות בהסבר הדבר דהרגו אין נהרגין, דמאחר דאלוקים נצב במשפט הדינים, אילולא שהיה זה חייב מיתה לא היה הקב"ה מניח שתאבד נפש אחד מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לבי"ד שיסכים להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות ומהאי טעמא ניחא ג"כ על עצם הריגה שהרגו העדים. ועי' בס' צדקת אברהם סי' כ'.
תירוץ ה' – אין התראה
בשו"ת בית יצחק [ח"א סי' צ"ח] תירץ שא"א להרוג אותם משום שאין התראה. אבל תירוץ זה לא עולה יפה לפי ר' יוסי האומר שחבר אין צריך התראה.
תירוץ ו' – גברא קטילא קטלו
בס' בית ירוחם [לג"ר ירוחם ווארהפטיג] הביא תירוץ בשם בנו שמיד לאחר גמר דין הותר דמו של הנאשם וההורגו פטור, וכעת גברא קטלו. ועי' מה שפלפל בזה.
תירוצי ה"פני מנחם"
שוב מצאתי שתירץ האדמו"ר בעל הפני מנחם זי"ע בכמה אופנים [בס' תורתך שעשועי עמ' קל"ו והלאה] ויש בהם תוספת על מה שכבר ראינו:
א] בכס"מ נתן ב' טעמים למה החמירה התורה בעונש כאשר זמם יותר משעשו מעשה על פי עדותם, חדא, דהתורה שקבעה עונש הוא לכפר לו על אשר חטא ובאם העונש אינו מכפר אין להענישו, ולכן 'כאשר זמם' באם נענישנו כמו שזמם יתכפר לו בזה וסגי. אולם ב'כאשר עשה' גדול עונו מנשוא ולא סגי לו בעונש כאשר זמם לכפר לו וע"כ לא ניתן לו עונש ע"י ב"ד של מטה אלא יענש כפי אשר יושת עליו בב"ד של מעלה.
ועוד טעם ע"פ מש"כ הראשונים דאלוקים נצב בעדת אל ואין הקב"ה מכשיל ב"ד בטעות ע"י פסק דינם ובאם ב"ד גמרו ובצעו דינו למיתה בודאי שמגיע לו מיתה ואם לא מחמת חטא זה אז בעונות אחרים ולכן אם הוזמו לאחר מעשה אין להעניש העדים כי הנידון שנהרג חייב מיתה בין כך וכעין גברא קטילא קטל משא"כ בהוזמו לפני שנתבצע הגז"ד היינו כי משמים מנעו שבי"ד לא ישפוך דם נקי ובכה"ג צותה התורה להרוג הזוממים לשפוך דם נקי.
מ"מ לפי ב' הטעמים של הכ"מ אפ' לתרץ למה הרגו אפי' בידים אין נהרגין דלטעמא קמייתא גם כאן גדול עונם מנשוא גם עדות שקר וגם רציחה ומיתה לא תכפר בעדם. ולטעם האחרון נמי א"ש, דכיון שנהרג ע"כ שבצדק נהרג דאין הקב"ה מכשיל ב"ד בהריגת נקי וצדיק ולכן אין לעדים משפט מות.
אלא שיש להעיר מהא דאי' בגמ' אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד ולשניהם אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג מקודם בשוגג הורג כעת בשוגג את השני שחייב מיתה בגלל שרצח במזיד ואז מתחייב בגלות עפ"י עדים וכל אחד קבל ענשו המגיע לו מי שהרג בשוגג גולה ומי שהרג במזיד נהרג א"כ מצאנו שלמרות שהרג גברא שחייב מיתה מ"מ נענש וע"ש במהרש"א שמוסיף שגם הקרבנות הראשונים גם לא נהרגו בחנם והיה להם עוון מיתה וי"ל.
ב] י"ל כיון שהעדים הם שניים ודינא הוא [ב"ק י:] בהכוהו עשרה בנ"א בי' מקלות ומת דכולם פטורים ואף שריב"ב אומר האחרון חייב שקירב את מיתתו מ"מ הלכתא דכולם פטורים [רמב"ם הל' רוצח פ"ד ה"כ]. ולכן כיון ששני העדים שהעידו עליו הורגים אותו דאינו נהרג עפ"י ע"א לכן א"א לחייבם משום רציחה. וכ"כ בס' חק ומשפט [לגר"י גרשוני עמ' רצ"ד].
אולם באמת קשה על תי' זה. חדא, דעד כאן לא נחלקו ת"ק וריב"ב אלא בהכוהו י' בנ"א בי' מקלות אבל אם כולם הכוהו במקל א' הגענו למחלוקת הראשונים די"ל דכולם חייבים שמכח כולם נהרג [עי' דבר אברהם סי' כ'] וה"נ בני"ד שזורקים עליו אבן גדולה ונהרג.
זאת ועוד אחרת, דהא מבואר במשנה [סנהדרין מ"ה] שאחד מן העדים דוחפו ואם לא מת השני בלבד זורק עליו אבן גדולה ואם לא מת כל העם רוגמים אותו באבנים. ואי' שם בגמ' דלעולם לא הוצרך אדם לכך והיה מת מיד ואפי' לר"ש בן אלעזר דס"ל דהאבן הי' משוי שני בנ"א מ"מ שניים הרימוהו ואחד מהם היה משליך אותה עליו וא"כ עכ"פ נהרוג את אותו העד משום רוצח ובלשון אין נהרגין משמע ששניהם פטורים.
ג] עוד נר' לתרץ דהא דאין לחייב העדים משום רוצחים כיון שבית הסקילה היה רחוק מב"ד וא"כ ב"ד לא ראו בצוע הגז"ד ומנין ידעו ב"ד שהעדים הרגוהו. ע"כ לומר דמיירי שהעידו ב' עדים בב"ד שראו את העדים שבצעו את הגמ"ד והרגו הנדון, וא"כ י"ל דא"א לסמוך על עדותם דהוי להו עדות שאאי"ל כי אם יזימו את העדים הללו שהעידו בב"ד שהעדים זוממין הרגו את הנידון כפי הפסק דין שנגמר ע"פ עדותם יטענו העדים שלא באו לחייב מיתה את העדים שהרגו כי ממ"נ מגיע להם מיתה שאם באמת העדים לא הרגו את הנדון ואנו עדות שקר העדנו הרי מגיע להם מיתה משום כאשר זמם דאין כאן כאשר עשה ואם כן הרגו אותו והוי כאשר עשה א"כ מגיע להם מיתה מחמת הרציחה ולא הי' בכונתנו להרוג למי שלא נתחייב מיתה וכיון שא"א לקבל עדות על העדים שהם הרגו להנדון וכנ"ל דהוי עשאאי"ל ע"כ א"א לחייבם מיתה מחמת הרציחה.
אלא שדבר זה ניתן להדחות לפי שעדיין משכח"ל שיהיו העדים זוממין פטורין בדיני אדם אע"פ שנהרג הנדון וכגון שנהרג ע"י אחר ולא העדים בצעו את פסק הדין ושוב משום רציחה אינם חייבים ואף לא משום כאשר זמם דהוי כאשר עשה ולכן ודאי העדים המעידים שהיו אלה העד"ז שבצעו את הפס"ד והרגו להנדון מחייבין אותם משום רציחה ואם יוזמו יומתו ושפיר הוי עשאי"ל והדרק"ל.
וכמו"כ י"ל דבכל מקרה הוי עשאי"ל לפי שאף שבלא"ה חייבים העד"ז מיתה ממ"נ או משום כאשר זמם או משום רציחה וכנ"ל אעפ"כ טענה זו לא תפטור המעידים בהם לכשיוזמו שהרי משכח"ל שיוסר מהם חיוב מיתה כאשר זמם וכגון שיוזמו זוממיהן ואעפ"כ יתחייבו ברציחה כשיוכחשו או יפסלו או בא הרוג ברגליו וכיו"ב ואכמ"ל.
ד] עוד י"ל על הקו' הנ"ל דעדים זוממים אינם בהתראה ורוצחים בעי התראה וכאן רצחו העדים בלי התראה דבעת עדותם א"צ התראה ובבצוע הגמ"ד ודאי ל"ש התראה שעדיין לא ידעו שהם משקרים ע"כ פטורים ממיתה. אבל באמת ק' ע"ז דהא מתרה סגי אפי' שהנהרג בעצמו התרה בהם. וכאן מי לא עסקינן שהנדון שידע האמת צוח עליהם והתרה בהם שהם שופכים דמו חנם.
ה] בלקוטי שפ"א עמ"ס מכות תירץ קו' זו כך: דהנה באמת הא עד זומם חידוש הוא דמאי חזית רציית להני ציית להני אלא שכך חידשה תורה [וע' בפוסקים דגם אליבא דאביי דהלכתא כוותי' מ"מ גם הוא ס"ל דע"ז חידוש הוא] דהאחרונים מהימני וכל זה אם עדיין לא הרגו אבל אם הרגו דהוי כאשר עשה וליכא לחידוש התורה דכאשר זמם אלא שאתה רוצה לחייבם מטעם רוצח משום שהרגוהו בידים על זה אמרינן מאי חזית דצייתית להני ציית להני ואמרינן דילמא ראשונים אומרים אמת דהרג וע"כ פטורים ממיתה, ע"כ התי' בשם השפ"א.
אולם אכתי יל"ע דלפי"ז בהוזמו העדים אחר שנהרג הנידון ואח"כ בא הרוג ברגליו אכתי תיקשי שיהרגו דהא עתה יודעים בודאי ששיקרו. עכ"ד ה'פני מנחם' לשמו ולזכרו תאות כל נפש.
ושערי התירוצים לא ננעלו ותן לחכם ויחכם עוד. וע"ע מרגליות הים [סנהדרין מ"ה], בס' משנת אברהם על ספר חסידים [ח"ג מעמ' ק"א], אמרי בנימין [מכות עמ' תקנ"ח], ס' ברכת יצחק [לג"ר יצחק לוונטל פ' שופטים], בחגוי הסלע [פ' שופטים עמ' שע"ב] ועוד ועוד.
0 comments Leave a Comment