חז"ל במסכת שבת, דף קנו:, מספרים לנו אודות מקרה מעניין שאירע ביום חתונת ביתו של רבי עקיבא. ומעשה שהיה כך היה: באותו היום, עת הכלה המהוללה התכוננה לאירוע המרגש, הסירה את סיכתה מעל לראשה ותחבה בחור שבקיר – על מנת שישתמר שם. למחרת היום, ניגשה לקחת את הסיכה בחזרה ולתדהמתה מצאה נחש שנמשך יחד עם סיכתה, והתגלה הדבר כי בעת נעיצת הסיכה בקיר נדקר הנחש בעינו.

שאלה אביה, רבי עקיבא, "מאי עבדת?", קרי, בזכות איזה מעשה ניצלת מהכשתו של הנחש? ענתה לו ביתו – אשתקד, בעיצומה של מסיבת החתונה, בא עני ודפק על הדלת וכנראה כולם היו טרודים בסעודה ולא היה מי שישמע אותו, וניגשתי אני, אמרה הכלה, והגשתי לו את מנתי.

עד כאן סיפור יפה ונחמד, לולא העובדה המרתקת והקצת מטרידה אותה השמטתי, ויש לתת עליה את הדעת. בתחילת הסיפור התלמוד מציין שיום אחד, ניגשו ה'חוזים בכוכבים' לרבי עקיבא וציינו בפניו – שיידע, כי ביום חופתה של ביתו יכיש אותה נחש ותמות!

יש מספר תהיות שניתן להעלות בהקשר זה. ראשית, מה פשר הדבר שביתו של רבי עקיבא אמורה למות ביום נישואיה דווקא? ה'חוזים בכוכבים' לא מנבאים ותולים את מותה בתאריך מסוים אלא באירוע. אירוע החתונה. ולפני זה יש לשאול, מדוע בכלל נגזר עליה למות? הרי ברמת העיקרון ה'חוזים' צדקו. הנחש היה כפסע מלהמיתה, אלא שנעיצת הסיכה חסמה וקטלה את הנחש. ועל כך יש לתמוה מדוע? מדוע נגזר עליה כך מלכתחילה? ותמיהה אחרונה שבוודאי מטרידה היא, אם אכן ידע רבי עקיבא שביתו עתידה למות ביום חתונתה, איך שמר אביה את הדבר? איך איפשר לה אביה להיכנס כך לחופה, בשוויון נפש, ולא מנעה מלהינשא??

נדון בדברים. רבי עקיבא מתבשר שביתו עתידה למות אם תתחתן. אך אין זו גזירה שלא ניתן לשנותה. רבי עקיבא שם אל ליבו כי המוות תלוי לא בתאריך מסוים אלא בפעולת הכניסה לחופה, במעשה. מעשיה של ביתו יקבעו אם אכן תמות או לא. יש כאן התמודדות בין גורל שמונחת מלמעלה לבין כוחו ואחריותו של האדם לשנות את גורלו ע"י מעשיו. התמודדות בין מה ש'צריך' לקרות, בין ה'מוכתב,' לבין האמירה שבאפשרותנו לשנות ולמחוק כיתוב זה. ביום חתונת האדם ישנו סיכון אדיר. דווקא יום זה המסמל את תחילתו של בניית בניין חדש בישראל טומן בחובו חשש גדול. בוודאי שקל ופשוט יותר לחיות בהוויה הקודמת, המוכרת. קפיצת מדרגה עלולה להוביל להתרסקות, לנפילה. באופן פרדוקסאלי, דווקא הרחבת החיים והמעבר לקומה גבוהה עלולים להוביל לאיבוד היציבות ולמוטט את כל מה שנבנה עד כה. ההתחדשות מזמינה התמודדות. התמודדות שסופה עלולה להתגלות ככישלון. הקפיצה למים יכולה לגרום חלילה לטביעה.

על ביתו של ר' עקיבא נגזר למות ביום חתונתה כי אירוע זה, של בניית קומה אדירה, מטבעו הינו גם סיכון אדיר שעלול להוביל להתרסקות, למוות. ה'חוזים בכוכבים' מסמלים את הטבע, את מה שסביר על פי הנורמה, את ההסתברות, את מה ש'אמור' להתרחש עת מסתכנים ומנסים לבנות בניין. במעשה החתונה (ללא קשר לתאריך או יום מסוים) יש חשש וסיכון טבעי לחידלון ולנפילה.

רבי עקיבא הבין שאין להישאר סטטיים. אין להיכנע לכוחות הטבע, לנורמה. ישראל לא כפופים למזלות ולגרמי השמיים. בידינו הכוח לנתץ את 'גזר הדין.' בדומה לנאמר במשנה במסכת עדויות (פרק ה' משנה ז') –"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך." מעשי האדם יכולים לשנות את גורלו. אין כאן המקום להיכנס לסוגיה איזו רמת סיכון הינה ריאלית ביחסי ביטחון והשתדלות. וודאי שאת זאת גם יש לקחת בחשבון, אך דבר אחד ברור – אין כניעה למהלך מוכתב. יש מציאות, ובידינו ליצור אותה, היכולה לפרוץ את המציאות הטבעית.

החלטת הכרזת העצמאות היא הרי החלטה מטורפת ובלתי הגיונית בעליל. היא בוודאי מזמינה את חיסולו של הקיום הקודם. ערעור וסיכון הסטאטוס קוו שהתרגלו לחיות בתוכו. ויתרה מזו, גם עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון. וכידוע, מיד אחרי ההכרזה על תקומת המדינה פלשו צבאות ערב השכנים לארץ ישראל על מנת לנסות ולמוטט את היוזמה ה'הזויה' של הקמת מדינה ליהודים ובעצם לכלותינו. השאלה למה רבי עקיבא מתיר לביתו להינשא חופפת לשאלה מדוע דוד בן גוריון מסתכן ומכריז על המדינה.

רבי עקיבא בהכירו את ביתו האמין בכוחותיה, ביכולותיה לפרוץ את המציאות המוכתבת. הוא האמין במעשיה. ועל כן לא חשש להתרסקות עת יצאה החוצה לבנות את בניינה. רק שאלה – 'מאי עבדת?' מה עשית? בוודאי היה מעשה שבזכותו הצלחת לדלג מעל המכשול ולהצליח לבנות את בניינך. מה היה אותו מעשה שעל ידו ובזכותו הצלחת לגבור על כוחות הטבע?!

ביתו של רבי עקיבא היא היחידה ששמה לב לעני הרעב. כולם טרודים בשמחת החתונה אך דווקא 'כוכב האירוע' היא זו ששמה את ליבה אל הדלפון העומד בפתח. תשומת ליבה לסיטואציה הזו - בשעה שהייתה בוודאי עסוקה, מעידה עליה כמה הבינה והפנימה את גודל אחריותה, את תפקידה לשנות את פני המציאות – להשביע את העני הרעב ולשנות את מזלו ואת גורלו. לגבור על הטבע שהוא נתון בתוכו – כאדם רעב, מסכן ושפל ולבנות בו קומה של שובע – רוממות. היא הבינה שבידה הדבר - באפשרותה לשנות. לכן זכתה שביום חתונתה ניצלה מהמוות, מהחידלון. וזאת, מפני שקמה ועשתה מעשה. הראתה שאינה מכפיפה עצמה לחוקי הטבע אלא מאמינה בכוחה לשנות את מציאותו של העני ולכן אף היא לא הייתה כפופה לטבע ולמזלות וניצלה ממיתה.

עלינו להודות לקב"ה שנתן בלב מנהיגינו את העוז לעשות את המעשה – להכריז על תקומת מדינתנו. כעת, בידינו האחריות להמשיך בכוחות העשייה. עלינו לזכור ש'אין מזל לישראל.' אילו הייתה התנהלות טבעית לישראל לא היינו יכולים להגיע למעמד הזה של יכולת להכריז על עצמאותנו. על פי ה'טבע' וה'היגיון,' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ובייחוד עת היינו נפוצים בארבע כנפות הארץ, לא היינו אמורים להיות אלא שריד ארכיאולוגי נושן. כעת משמנהיגנו קפצו למים, העיזו, עלינו להמשיך לשחות בכל הכוח ונגד כל הגלים המאיימים להטביענו, נגד כל הנחשים המאיימים להכישנו, להמשיך ולעשות, להמשיך ולבנות את הבניין המופלא הזה שקוראים לו מדינת ישראל כמגדלור לשאר הארצות והעמים. ועניין זה יצלח כל עוד בלבב פנימה תשכון התקווה, האמונה. כל עוד נאמין כי מעשינו הם אלה שיקרבונו או חלילה ירחקונו. כל עוד נפנים כי בידינו הדבר וש'אין מזל לישראל!'