לא תתגודדו

Speaker:
Date:
July 21 2014
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
152
Comments:
0
 

 


לזכר נשמת א"מ ישראל אברהם בן צבי הלוי עה"ש איש צנוע מאד במידותיו כל ימיו ייגע את עצמו עבור משפחתו יה"ר שיהא מליץ יושר ושתמשיך משפחתו בדרכם הטובה נלב"ע י"א כסלו תשע"ד


 


לא תתגודדו


 


איתא בגמ' יבמות (יג:) "תנן התם מגילה נקראת באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר לא פחות ולא יותר אמר ליה ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות [...] א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א"ל אמינא לך אנא איסורא דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן לקיים את ימי הפורים בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא והתם לאו איסורא הויא והתנן (בלילה) הלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין אמר ליה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה". יש לשאול אם יום כניסה נחשב כמנהג ואין בו ל"ת [לא תתגודדו] או דילמא נחשב כדין ויש בו ל"ת. ונראה שהבין ר"ל דיום כניסה הוי כדין איסור והיתר ור"י הבין דיום כניסה כמנהג בעלמא. ולא פושט באופן ברור לר"ל למה לא שייך ל"ת ליום כניסה אלא אח"כ מביא הגמ' מחלוקת אביי ורבא בהגדרה של ל"ת.


 


איתא בגמ' (יד.) "אמר אביי כי אמרינן ל"ת כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן ל"ת כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה". ואפשר לדייק מין הראשונים שהמ' מביא המחלוקת אביי ורבא בהגדרה של ל"ת כדי לפשוט השאלה ביום כניסה.


 


דיון של יום כניסה בראשונים


 


נראה דיש מחלוקת ראשונים בשיטת אביי אי יום כניסה נחשב כמנהג או כדין. ע' פירושים של רש"י, וראב"ד הובא ברשב"א, ורשב"א ,וריטב"א דיום כניסה הוי כמנהג ולא כדין. אך תוס' לפנינו והתוס' הובא בריטב"א חולקים דיום כניסה הוי כדין ולא כמנהג. ומהו יסוד המחלוקת אי יום כניסה נחשב כמנהג או כדין?


 


שיטה ראשונה היינו רש"י, וראב"ד הובא ברשב"א, ורשב"א ,וריטב"א דיום כניסה נחשב כמנהג. ומתוך דברי הריטב"א נראה דיום כניסה הוי מנהג מטעם דאין להם זמנים קבועים דאמר בסוף דבריו וז"ל "לא פריך מבני כפרים דכמנהגא דמי כיון שאם רצו עושים כבני עיירות" עכ"ל. ומש"ה כתב הריטב"א דדוקא בבני כפרים הקוראים מגילה ביום י"א י"ב וי"ג לא שייך ל"ת, משא"כ בבני כרכים המוקפים חומה הקוראים מגילה ביום י"ד וט"ו שלכ"ע שייך ל"ת משום דחז"ל תקנו זמנים קבועים להם. שיטה שניה היינו תוס' לפנינו והתוס' הובא בריטב"א דיום כניסה נחשב כדין אף שהזמן לא קבוע. ומאי תלויה המחלוקת ראשונים אי תקנת חז"ל שהזמן לא קבוע נחשב כמנהג או כדין.


 


ואולי תלויה המחלוקת אם איסור ל"ת מטעם נראה כב' תורות או משום מחלוקת. שלשיטה ראשונה ל"ת הוי משום נראה כב' תורות ולשיטה הזאת כיון שביום כניסה חז"ל לא תקנו זמנים קבועים נחשב כמנהג ואין כאן מקום לומר נראה כב' תורות אלא אמרינן נראה כב' מנהגים בעלמא שלא אסרה התורה. ואם הטעם מפני מחלוקת אז היינו שיטה שניה שהרי רואים שאין הנהגה אחידה. ר"ל אין מקום לעבור על ל"ת במנהגים אלא ל"ת שייך רק בדינים. ושלשיטה שניה כיון של"ת אסור מטעם מחלוקת אע"פ שהזמן לא קבוע ליום כניסה נחשב כדין ושייך בו ל"ת.


 


ויש להביא קצת ראיה לזה ממשנה מפורשת בסוטה (מז.) וז"ל "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" עכ"ל. ומדייק הרש"א (מז: ד"ה משרבו זחוחי לב) וז"ל לפי פרש"י הם שני דברים קרובים לענין אחד במחלוקת של תורה וע"כ נראה לפרש דב' דברים הם משרבו זחוחי לב כו' רמז על הבייתוסין וצדוקין שהם זחו מדברי חכמים וקבלתם שעל ידיהם רבו מחלוקת בישראל בבית שני והוא מחלוקת שלא לשם שמים ועוד קאמר משרבו תלמידי כו' רבו מחלוקת בישראל ולשם שמים נתכוונו כלם כמו ששנינו באבות גם דזה מטמא וזה מטהר וזה אוסר וזה מתיר כלם נתנו מרועה אחד כדאמרי' בריש פ"ק דחגיגה וקאמר דגם שכוונתם לשם שמים נעשה תורה כב' תורות על ידי זה שלא שמשו כל צרכן וק"ל עכ"ל. מוכרח שיש מחלוקת לשם שמים שמביאה לידי ב' תורות [כשאין שמשו כל צרכן] וגם מחלוקת לשם שמים שאינו מביאה לידי ב' תורות. מכאן ראיה לשני דינים שונים היינו מחלוקת וב' תורות כהנ"ל בנקודת המחלות אביי ורבא. ועוד יש להאיר שאפשר מכאן ראיה לרבא סיבת טעם האיסור ל"ת הוי ב' תורות ולא מחלוקת. שהלא אפשר להוי מחלוקת שאינה מביאה לידי ב' תורות אלא לשם שמים בעלמא ונתקיים [ועוד ע' רש"א סנהדרין (פח:)].


 


ואולי ביסוד זה ניתן להסביר שיטת הריטב"א באביי עצמו לא שייך ל"ת בהמורים עצמם אלא רק בבאים לעשות כדבריהם מטעם דלאביי ל"ת משום מחלוקת וכמו שביאור אח"כ בשם תוס' הדלא שייך אגודות לאלו. 


 


ונמצא שנחלקו הראשונים בדעת אביי אי אמרינן ל"ת ביום כניסה או לא ונ"מ לבני העיר בעיר אחת היכי נוהגין וגם באפשרות ל"ת על הדיינים כמו שאסביר בעז"ה.


 


שיטת תוס' לפנינו


 


ויש להאיר שדעת תוס' לפנינו לא מוברר אי דעתם כאביי או כרבא.התוס' שאלו מה הדין ביום כניסה ונראה בקושיתם לתרץ ההתיר לבני עיר ובני כפרים לקרות בעיר אחת אע"פ שאסור לאביי. ונראה במבט שטחי כוונתם היתה שבני כפרים קורין דוקא בעירם ולא בכרכים וזהו ב' עיירות ומותר לאביי.


 


אך נראה מלשונם וז"ל לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי עכ"ל שתוס' רצו לתרצם היתר גם בשיטת רבא וגם בשיטת אביי והיינו לקרות בעיר אחת. אבל קשה לי מדוע הד"ה של תוס' בשיטת אביי ולא בשיטת רבא וצ"ע.


 


נקודת המחלוקת באביי ורבא בהגדרת ל"ת


 


ואולי ביסוד הנ"ל ניתן להסביר שיטת הריטב"א באביי עצמו לא שייך ל"ת ורק בבאים לעשות כדבריהם מטעם דלאביי ל"ת משום מחלוקת וכמו שביאור אח"כ בשם תוס' הדלא שייך אגודות לאלו. וע"ע דגם להמרדכי העיקר מחלוקת בבאים לעשות כדבריהם ופוסק שכשבא אחד לעיר מותר לנהוג כעיר אחרת כשמודיעין להם מהיכן ההתירא. וע"כ ה"ט משום דעי"ז מודעה זאת יסתלקו המחלוקות. וכעי"ז גם בלשון הרשב"א וז"ל "א"נ י"ל דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת" עכ"ל. ונמצא דעת מיוחד להריטב"א באביי דל"ת הוי איסור לבני העיר היכי נוהגין ולא להדיינים עצמן היכי נוהגין [בלבד שאפשר לראשונים אחרים של"ת שייך על הדיינים וזהו מדוייק מאוד בלשון אביי עצמו בגמ' וז"ל הללו מורים ע"כ].


 


ושיטת הריטב"א שם והחינוך (תסז') והרא"ש שם (סי' ט'), ומאירי בסוף הקדמתו למגן אבות ברבא ל"ת אסור מטעם נראה כב' תורות והוי איסור על בני העיר וגם על הדיינים היכי פוסקים [ונראה שאין מחלוקת ראשונים בדעת רבא]. ומש"ה רבא אוסר מקצת ב"ד להורות כנגד מקצת אחרת. שב"ד הוי כפוסק אחיד וא"א לו לפסוק גם מותר וגם אסור בנשימה אחת. ועבירה גוררת עבירה שכבר עברו על אחרי רבים להטות ועכשיו כשמורין לעם עוברין גם על ל"ת. ורבא מתיר לפסוק דינים שונים מב' ב"ד שזה הוא אלו ואלו דברי אלוקים חיים ולא הוי ב' תורות.


 


ונראה דהצד השוה שבהן לאביי ורבא הוי דל"ת הוי איסור להדיינים עצמן [כשהם שוים בחכמה] אי מורים הלכתם לבני העיר כשסותרים זו את זו כמבואר בהדיא בלשונם "מורים" ו"מורין". וכיע"ז נראה ברא"ש ע"ז (פרק א' סי' ג'), והגה"ה אשר"י שם, וברמא יו"ד (רמב:לא) וז"ל "ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שקול הדעת".


 


שיטת הרמב"ם


 


כאמור להרמב"ם בסוף הלכות עבודה זרה נראה העיקר מחלוקת ולכן פוסק כאביי. ומאי סברתו לפסוק כאביי אע"פ שהכלל הוא שפוסקים כאביי רק ביע"ל קג"ם.


 


ואולי לפי הנ"ל הר"מ פוסק כאביי לפי שהמשך הגמ' שקלי וטרו לתרוצי אליבא דאביי בשיטתו של"ת רק בבאים לעשות כדבריהם. וזה מדוייק מאוד בלשון הגמ' שטורח לענות כמה אוקימתות אליבא דאביי כשעונה וז"ל "מקומות מקומות שאני" ע"כ. ר"ל שני תנאים בשתי עיירות.


 


ועוד נשאר לפרוש למה טעם "מחלוקת" של ל"ת נכלל בהל' עבודה זרה להר"מ שהלא יותר מסתבר שטעם נראה כב' תורות הוי כעין ע"ז. ואולי משאלה זאת יתכן שאלה להקשר בין חבורות חבורות ואגודות אגודות.


 


"מחלוקת" לשיטת הרמב"ם


 


הרמב"ם כותב דיני שריטה ואח"כ מביא הגדרת אביי וז"ל (ע"ז י"ב י"ד) "ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה וכתוב לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות" עכ"ל. ולשונו משמע שלא סתם דרשינן חז"ל חבורות חבורות ואגודות אגודות ממקום אחד אלא יש קשר ביניהם בעיני התורה לפחות לענין דרוש.


 


וראוי להקדם ביאר סדר המצוות להר"מ במשנה תורה כדי להבין קשר חבורות חבורות ואגודות אגודות. בדרך כלל מסדר המצוות שניכרים ומשפיעים לעצמו לפני מצוות שניכרים ומשפיעים כלפי חוץ לאחרים. ר"ל ראשון מסדר מצוות על פי כוחם להשפיע לאחרים. וחילוק כוחם ניכרים בין פרק לפרק. ואחר חילוק זה מסדר מצוות שבכל פרק שעיקר מחייבם במחשבה ראשון, ואח"כ בדיבור, ולבסוף במעשה. כיצד בהל' ע"ז שבהמשך הסדר משפיע וניכר יותר הע"ז שבהן כלפי חוץ. ואם יש במצוה עיקר מחייב בצירוף שתי קטגוריות בא אחר מצוה שיש רק חד וכאן לא תתגודדו. ואחר חילוק זה בתוך כל חילוק קטגורית של מחשבה או דיבור או מעשה מסדר מצוות עשה קודם למצוות לא תעשה. וע"כ הקדמה לשאלה שלנו.


 


ואולי חבורות חבורות ואגודות אגודות שתיהם נלמדו ממילה אחת בתורה לפי שהן שתי מצוות בע"ז שעיקר מחייבם בצירוף שתי קטגוריות היינו פעולה עם דבר אחר או דיבור או מחשבה שכנגד הקב"ה. כיצד בחבורות חבורות שורט סימן על בשרו וגם במחשבה כופר ברבונו של עולמים לסתור מעשיו מתוך צערם לעשות עולם הזה עיקר וכופר באפשרות למציאות עלום הבא למת. הרי לך מחייב של צירוף פעולה עם מחשבה. ומיד אחר חבורות חבורות שהיא מצוה שיש בו צירוף שתי קטגוריות כותב הר"מ דיני אגודות אגודות. ובאגודות אגודות הבני העיר ממשיכים הנהגות שונות בכלל ישראל ולא עוד אלא גם חולקים בדיבור על מעשיהם עד מחלוקות גדולות הרי כאן צירוף של פעולה עם דיבור שחולקים על הקב"ה. ומשום שחבורות חבורות יש בו מחשבה ואגודות אגודות יש בו דיבור והא דיבור ניכר כלפי חוץ משא"כ במחשבה בא אגודות אגודות לאחר חבורות חבורות. והותרה בזה הקשר מיוחדת בין חבורות חבורות ואגודות אגודות.


 


 


ואע"פ שמחלוקות בין הדיינים [של ב' ב"ד] גורמים הרבצת תורה כמו שאמרינן אלו ואלו ועוד אמרינן איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי וסופה להתקים, ומחלוקת בעיר אינה לשם שמים ואין סופה להתקים אלא שפיכות דמים היא ומחריב את העולם. ר"ל שרצה התורה שיתקיים מחלוקות שהן לשם שמים היינו מחלוקות בהלכה ובעלי המחלוקות הם הדיינים ואין רשות לאחר לכנס למחלוקת בהלכה. אך זהו התחלת עיקר ע"ז כשרואים הבני העיר ענין מכובד לפני הקב"ה וחושבים לכבד גם אותו וע' בריש הל' ע"ז ביסוד זה. וכשם שבני האדם סברו שרצון הקל ברוך הוא לחלק כבוד לכוכבים וגלגלים כיון שהקל ברא אותם ונתנם במרום וחלק להם כבוד כך סברו בני העיר שרצון הקב"ה לחלק זה בזה במחלוקת כמו הדיינים וטעות גדולה בידם שרצון הקב"ה שמחלוקת הוי ענין בהלכה בדיינים שיודעים התורה ודרך לפסוק ומלחמתא דתורה ולאו ענין לבני העיר אלא יהיו שלום ביניהם. ומישהו ממשיך מחלוקת בכלל ישראל כופר בהמערכת ההלכתית שמקיים העולם כיון שנכנס לרשותו שאינו שלו להלחם כנגד המסגרת הלכתית שרצה הקב"ה. וזהו ע"ז בפעולה בהנהגותיו ודיבור במחלקתיו. ומעין זה הכופר ברצון ודרך השם בעולמים כששורט שבפעולתו השריטה ומחשבתו על מצב מתו [שאינו ברור לכל אלא במוחו].  והותר בזה קצת לענין מחלוקת לפי הרמב"ם.


 


 


 

Gemara:
Halacha:

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by Judy & Mark Frankel & family l'ilui nishmos מרדכי בן הרב משה יהודה ע"ה and משה יהודה ז"ל בן מאיר אליהו ויהודית