לסדר הקינות הרגיל שהיה נהוג במשך שנים רבות בקהילות השונות בתשעה באב, נוספו בשישים השנים האחרונות קינות נוספות שנכתבו על ידי גדולי זמננו לזכר נרצחי השואה הנוראה, הי"ד. קינות שכתבו האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, הרב מיכאל דב ויסמנדל, הרב חיים סבתו ורבים אחרים, נאמרות בבתי הכנסת השונים, נהרא נהרא ופשטיה.

בשנים האחרונות התעורר דיון נרחב בשאלה האם צריך וניתן לשלב את הקינות לזכר השואה בתוך סדר הקינות האחיד שנהוג ברוב קהילות ישראל[1]. נקודת המוצא של הדיון היתה העובדה שבכל בית-כנסת נאמרה קינה שונה לזכר השואה, ואף אחת מן הקינות הנ"ל לא נכנסה לתוך הנוסח האחיד של הקינות הנהוג ברוב תפוצות ישראל. הרב מנחם מנדל כשר היה אחד מן האנשים העיקריים אשר דחפו לתקן קינה על שואת אירופה, שתאמר בכל קהילות ישראל. זאת לשונו במכתב שנתפרסם:

"אביע בזאת מעט מרגשי לבי החוזרים ונעורים מחדש בכל יום מימי התעניות; כוונתי לעניין זכר השואה. הרבות מלים אך למותר והלב נקרע מעוצם היגון. עת לעשות משהו, והמעט שניתן הוא לתקן סדר קינות לאומרן בתשעה באב, בתוך שאר קינות החורבן ופורעניות הגלות." [2]

עיקר הדיון נסב סביב השאלה האם ישנה בידינו האפשרות לכתוב קינה, ולחייב את כלל ישראל באמירתה, או שמא אין בידינו האחרונים לשנות את סידור התפילה שנחתם בימי הראשונים.

ייתכן וניתן להוסיף נדבך נוסף לדיון, שנוגע בייחוד לקינה על השואה. באגרות משה (יו"ד, חלק ד', סי' נ"ז), נשאל ר' משה פיינשטיין מדוע לא מוסיפים יום תענית לזכר השואה, כדוגמת תענית כ' סיון שתיקן רבינו תם בשנת תתקל"א בעקבות עלילות דם לצרפת. בתשובה, מעלה ר' משה עקרון מעניין: דווקא לזכר מאורעות מקומיים, שנוגעות לקהילות ספציפיות יש ביכולתנו להוסיף ימי תענית נוספים, כמו שארע בימיו של רבינו תם. לעומת זאת, מאורע כגון השואה, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה כולה, ונגע לכל יהודי באשר הוא שם, לגביו אין ביכולתנו להוסיף יום תענית מיוחד.

נראה, שהעיקרון הזה נוגע גם לענייננו. ייתכן, שדווקא עוצמתה הבלתי נתפסת של השואה, והעובדה שהיא נוגעת כמעט לכל יחיד בישראל, 'כי אין בית אשר אין שם מת', היא זו שלא מאפשרת לתקן קינה כללית. על-מנת לקונן על מאורע, יש צורך להסתכל עליו במבט כולל ורחב אופקים, ולהתבונן בהשפעתו על ההיסטוריה. האם כיום, שישים שנה אחרי השריפה אשר שרף ה', יש מישהו המסוגל להתבונן כך על השואה? בקינת דוד המלך על שאול ויהונתן בנו, בולטת לעין התייחסותו לכל מעגלי ההשפעה של הטרגדיה: הגויים ("אַל תַּגִּידוּ בְגַת וכו' פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים"), עם-ישראל ("בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים"), והוא עצמו (צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן). איך ניתן להסתכל בפרספקטיבה כזו על אימת השואה?!

הרב יעקב אריאל[3], כותב שהוספת קינות חדשות לסדר הקינות הרגיל תתאפשר לא על ידי גזירת בית דין או החלטה רשמית, כי אם בתהליך ארוך שבו תחדור אחת הקינות, ותתפשט בכלל ישראל. לפי דרכנו ניתן להסביר, שיחידים, אינם יכולים עוד לתקן קינה לעם כולו, כיוון שחסרה להם נקודת המבט הכללית על ההיסטוריה, הנדרשת על מנת לכתוב קינה על מאורע שנוגע לעם כולו. בתהליך הארוך אותו מתאר הרב אריאל, עם ישראל כביכול כותב לעצמו את הקינה, ומבכה יחדיו את הנספים.

[1]עיין למשל: מרדכי מאיר, "'זכור נא הבכיות בתהום הגויות': קינות לזכר השואה", אקדמות ט (תש"ס), עמ' 98.  הרב ישראל רוזן, "קינות-שואה בתשעה באב", צהר ז (תשס"א), עמ' 153-164; הרב מיכאל אברהם, "תיקון קינות לשואה", צהר ח (תשס"ב), עמ' 183-189.

[2] הרב י. רוזן, שם.

[3] "קאנוניזציה של הקינות, צהר ט' (תשס"ב), עמ' 155-157.