שיעורים בעניני מזוזה

Speaker:
Date:
Jan 1, 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
629
Comments:
0
 
שיעורים בעניני מזוזה

דין בית העשוי לכבוד במזוזה

-א-

א. בגמ' יומא (יא.) תני ר' כהנא קמיה דר' יהודה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהן ומאי נאותות רוחצות ופרש"י וז"ל ומשום דמקום גנאי הוא שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה עכ"ל. וכעי"ז בריטב"א וז"ל וגנאי הוא למזוזה כיון שהן עומדות שם ערומות עכ"ל. וק' מה הוצרכו רש"י והריטב"א לטעם זה דגנאי תפ"ל דגזיה"כ הוא כדלק' בגמ' ע"ב דמייתי הגמ' ברייתא יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית הטבילה ת"ל בית מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד יצאו אלו שאין עשויין לכבוד ע"כ. וא"כ הו"ל לרש"י והריטב"א לפרש בפשיטות דכיון דנשים רוחצות שם נעשה כמרחץ דאינו בית העשוי לכבוד ואינו בכלל ביתך. וכן פי' באמת הנמוק"י על הרי"ף סוף הל' מזוזה בד"ה שהנשים רוחצות וז"ל שאינן נעשין לכבוד עכ"ל.

ב. לכ' צ"ל דרש"י והריטב"א ס"ל דבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות חשיבי עשויים לכבוד שאין עיקרם בשביל הרחיצה ולכן הם צריכים לסברא דגנאי. רק יק' להיפך א"כ למ"ל גזיה"כ דביתך. ואפש"ל דצריך קרא לבורסקי. אבל בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה באמת היו פטורים גם אילולא קרא, מטעם גנאי. רק דאחר דאשמעי' קרא ביתך למעט בית שאינו עשוי לכבוד, ממילא דהאמת הוא דגם בית המרחץ בכלל המיעוט אע"פ שאי"צ, ולכן הברייתא נקט האמת דגם בית המרחץ אינו עשוי לכבוד.

שו"ר בריטב"א שם ד"ה יצאו אלו שאין עשויין לכבוד וז"ל פי' מורי ז"ל דכיון שאינן עשויין לכבוד פטורין מן המזוזה ואפילו בחדשים שלא נשתמש בהן מעולם, דאי לא פשיטא עכ"ל. ולא ביאר מאי פשיטותא דאלו בלא קרא. אבל נראה ברור בכונתו דאזיל לשיטתו שפי' דבית האוצר ובית התבן כו' שהנשים רוחצות שם פטור משום גנאי, ולא משום שאינו בית העשוי לכבוד, ולכן הוקשה לו דלמ"ל קרא למעט בית המרחץ ובית הכסא ובית הטבילה, תפ"ל מסברא משום גנאי. ולא ניחא ליה למימר דקרא איצטריך לבורסקי, דהברייתא משמע דצריך קרא גם לבית המרחץ ולבית הכסא ולבית הטבילה. ולכך פי' דצריך קרא לחדשים. וז"ב.

ג. ועי' יו"ד סי' רפ"ו סע' ב' בית התבן בית העצים בית הבקר חייבים ואם הנשים רוחצות בהם כיון שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה. ובהג"ה וז"ל ודוקא אלו אבל חדר ממש אפילו מקום שאיש ואשה ישנים ומשמשים שם חייב במזוזה. ויש מקילין ואומרים דכל מקום שנשים שוכבות פטור ממזוזה עכ"ל.

ולכאורה ב' הדעות ברמ"א פליגי בזה דהדעה הראשונה שחדר ממש לעולם חייב ס"ל כהנמוק"י דפטור רוחצות הוא משום שע"י הרחיצה נעשה כמרחץ שאינו בית העשוי לכבוד, וזה שייך דוקא בבית האוצר ובית התבן ורפת בקר וכיו"ב שאין תשמישם קבוע כ"כ לדברים אחרים בהם י"ל דאם רוחצות שם נעשים כעשויים שלא לכבוד. אבל חדר ממש הוא לעולם בית העשוי לכבוד ולא שייך ביה פטור רוחצות כלל. וכן פי' הגר"א שם טעם סברא זו משום דדרשי' ביתך בית העשוי לכבוד ורק מיוחד לדבר שאינו של כבוד הוא דפטור.

ודעה שניה דגם בבית דירה יש פטור רוחצות ס"ל כרש"י והריטב"א דרוחצות פטור מטעם גנאי, אפי' אם הבית עשוי לכבוד. וזה מוכח באמת ממש"כ הרמ"א שם שאם הדלת נסגר מאחורי המזוזה לכו"ע חייב. והרי פשוט דסגירת הדלת מועיל רק לטעמא דגנאי, אבל לטעם דבעי' בית העשוי לכבוד לא יועיל סגירת הדלת כלל. וע"כ כנ"ל דבית דירה ממש הוא לעולם בית העשוי לכבוד, והפטור בחדר שישן שם עם אשתו לשיטה זו הפוטרת הוא משום גנאי, וכדברי רש"י והריטב"א, ולזה מועיל סגירת הדלת מאחורי המזוזה.

ולפי"ז מבואר מה דלא מצינו שיועיל סגירת הדלת לחייב בית המרחץ ובית הטבילה ובית הכסא, דהתם שהפטור הוא משום שאינו בית העשוי לכבוד מה יועיל סגירת הדלת, ורק בבית דירה ממש שהוא באמת בית העשוי לכבוד, ואינו פטור אפילו לשיטה זו כ"א מטעם גנאי, בזה הוא שמועיל סגירת הדלת.

[ואגב אעיר, דלפי"ד הרמ"א דמועיל סגירת הדלת לסלק טעמא דגנאי, יתורץ קו' הריטב"א למ"ל קרא למעט בית המרחץ, תפ"ל מסברא דפטור משום גנאי. דלפי הרמ"א פשוט שצריך קרא למעט בית המרחץ וכיו"ב היכא דיש שם דלת. ומשמע מזה דהריטב"א לית ליה סברא זו וס"ל דאפילו כשיש שם דלת איכא גנאי. וצ"ע.]

[וע"ש בבהגר"א כתב וז"ל ועיקר כסברא ראשונה וכמש"ש מה בית העשוי כו' דוקא העשוי לכך עכ"ל, והכונה לכ' דלשון הברייתא משמע שהפטור דבית שאינו עשוי לכבוד הוא רק בבית המיוחד לתשמיש שאינו של כבוד. וצע"ק הא גם דעת שניה מודה לזה, רק ס"ל דמ"מ במקום שעומדות שם ערומות איכא גנאי. אולי כונת הגר"א להקשות דא"כ דאיכא סברא דגנאי למה לי כלל להגזיה"כ לפטור בית שאינו עשוי לכבוד. אבל כבר כתבנו שהריטב"א הקשה כן ותי' דצריך קרא לחדשים.

ויותר נראה כונת הגר"א שהבין בדעת רש"י והריטב"א דלא אזלינן בתר עיקר תשמיש כלל, דאי אזלינן בתר עיקר תשמיש למה נדחקו לפרש טעמא דרוחצות משום שגנאי למזוזה, דנקל היה להם לפרש כהנמוק"י דאם רוחצות שם עיקר תשמישו אינו לכבוד ואינו בית העשוי לכבוד. וע"כ דרש"י והריטב"א הבינו דכל שיש שם איזה תשמיש של כבוד חייב דכבר הוא בית העשוי לכבוד ואפילו אם אין זה עיקר התשמיש. ולכן הוצרכו לטעמא דגנאי הוא למזוזה. ועל זה משיג הגר"א דלשון הברייתא משמע דבעינן בית העשוי לכבוד היינו שעיקרו נעשה לתשמיש של כבוד.

ואם תאמר איזו השגה היא זו שמא גם רש"י והריטב"א סבירא להו דאזלינן בתר עיקר התשמיש רק פשיטא להו דעיקר התשמיש דבית האוצר הוא לאוצר ואפילו כשרוחצות שם, ולכן הוי עשוי לכבוד. אפשר דהגר"א ס"ל דמה שמשתמש לאוצר אינו תשמיש של דירה כלל ואינו מחייב במזוזה ומה דבית האוצר סתמא חייב היינו משום שמשתמש לפעמים לתשמישי אדם וא"כ אם נשים רוחצות שם מסתבר שזה נעשה עיקר התשמיש ובפשוטו היה להם לרש"י והריטב"א לפרש שאינו בית העשוי לכבוד. וע"כ דרש"י והריטב"א סוברים דכל שיש שם איזה תשמיש של כבוד כבר הוא נחשב בית העשוי לכבוד. ולכן הוצרכו לטעמא דגנאי. וע"ז משיג הגר"א דשמיע ליה דלשון הברייתא משמע דבעינן בית שעיקרו עשוי לכבוד.]

ד. ונראה לבאר עוד בסברת הנמוק"י [והדעה הראשונה ברמ"א], דבית האוצר סתמא אין בו דירת אדם [כמש"כ רש"י בריש סוגיין, דמה"ט נחלק בגמ' אם בית האוצר סתם חייב במזוזה], אכן רחיצה היא מעשה דירה [דלכן גם ת"ק דברייתא דס"ל דבית האוצר סתמא פטור מן המזוזה דאין בו דירת אדם, צריך הוא לדרשה דבית העשוי לכבוד לפטור בית המרחץ ממזוזה, דאל"כ עצם הרחיצה היה נחשב לדירת אדם לחייבו במזוזה] ולכן כשרוחצות בבית האוצר הרחיצה נחשבת עיקר לגבי האוצר כיון שהיא דירת אדם, ונעשה כבית המרחץ. [משא"כ בחדר ממש שיש בו שאר עניני דירה אין מה שאיש ואשתו ישנים שם מועיל להכריע נגד זה ולהחשיבו כבית שאינו עשוי לכבוד.]

ונראה דגם התוס' ישנים אזיל בסברא זו, דעיי"ש בד"ה לדידי נמי סתמא תנאי היא, הקשו דלמ"ל לר' כהנא לומר דסתמא תנאי היא, נימא דהא דקתני רפת בקר פטור מן המזוזה מיירי ברוחצות עיי"ש מה שתירץ. ולכ' אין הקושיא מובנת, דאיך אפש"ל דהברייתא דרפת בקר פטורה מן המזוזה מיירי ברוחצות, הרי הברייתא מסיימת ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה, ואם איתא דמיירי ברוחצות א"כ מה לי שמתקשטות שם סוכ"ס הרי רוחצות שם ג"כ ואיכא גנאי. אלא ע"כ דהתו"י ס"ל כהנמוק"י, דטעמא דרוחצות משום שע"י הרחיצה נעשה בית שאינו עשוי לכבוד. וס"ל דהיינו דוקא בבית האוצר סתם, דאין שם דירת אדם כלל מלבד מה שהן רוחצות, ועי"ז נעשה כבית המרחץ. אבל אם מתקשטות שם ג"כ, דיש שם דירת אדם חוץ מהרחיצה, כבר אינו נחשב בית המרחץ ע"י הרחיצה לחוד שהיא באקראי. וכמו שנתבאר מדברי הרמ"א דבחדר ממש חשיב בית העשוי לכבוד אפילו אם איש ואשתו ישנים שם.

[ובאמת דגם התוס' שם הקשו כעין קושיית התו"י, אלא שהתוס' קבעו הקושיא על דברי ר' יהודה, דמה מקשה ר' יהודה לר' כהנא מהברייתא דרפת בקר פטורה מן המזוזה, נימא דמיירי ברוחצות ע"ש, והרי ר' יהודה לא הביא כ"א תחילת הברייתא דרפת בקר פטורה מן המזוזה, ואפשר שהיא ברייתא אחרת, ואינה אותה הברייתא שהביא ר' כהנא אח"כ, ובברייתא של ר' יהודה לא נזכר שאם הנשים מתקשטות שם חייבת, ואפשר דלא שמיע ליה ברייתא כזו. וכן משמע קצת דאל"כ מה מקשה ר' יהודה לר' כהנא מעיקרא, הא כי היכי דלדידיה מתקשטות תנאי היא ה"נ לר' כהנא סתמא תנאי היא. וכמו שהשיב לו באמת ר' כהנא. וע"כ דבברייתא של ר' יהודה לא נאמר כ"א דרפת בקר פטורה מן המזוזה, ולא היה בו הסיום דאם מתקשטות חייבות, ולכן היה סבור ר' יהודה מעיקרא שאין כאן פלוגתא דתנאי כלל. ומעתה שפיר הקשו התוס' דמה מקשה ר' יהודה, הרי הברייתא דרפת בקר פטורה היה אפשר לאוקמה ברוחצות. ולכן מדברי התוס' אין לדייק דס"ל כהנמוק"י. אבל התו"י קבע דבריו אדברי ר' כהנא, דקאמר לדידי נמי סתמא תנאי היא, ור' כהנא הרי הביא הברייתא דרפת בקר פטורה ושהנשים מתקשטות חייבת, ומכח ברייתא זו קאמר ר' כהנא דסתמא תנאי היא, ועל זה הק' התו"י דנוקמה להברייתא ברוחצות. ועל התו"י הוא שיש לדייק דאיך אפשר לאוקמה להברייתא ברוחצות, הא א"כ גם אם מתקשטות למה חייבת. ולהכריח דע"כ התו"י ס"ל כהנמוק"י, וכנ"ל.]

-ב-

ה. אבל קשה דעי' עוד שם בהמשך מביא הגמ' ברייתא ביתך ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית האוצרות שפטורין מן המזוזה, ויש מחייבין. באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ושהנשים נאותות בהן פטורין מן המזוזה. ר' כהנא מתרץ לטעמי'... פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה בסתם. ויש מחייבין בסתם. באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ושהנשים נאותו בהן, ומאי נאותו רוחצות, פטורין מן המזוה. אי הכי היינו מרחץ, אשמעי' מרחץ דרבים ואשמעי' מרחץ דיחיד, דסד"א מרחץ דרבים דנפיש זוהמיה אבל מרחץ דיחיד דלא נפיש זוהמיה אימא לחייב במזוזה קמ"ל ע"כ הגמ'. וק', לדברי רש"י והריטב"א דבית התבן שרוחצות בו אינו בכלל המיעוט דבית העשוי לכבוד, רק פטור משום גנאי, א"כ בפשיטות הו"ל להגמ' לומר דאיצטריך רוחצות לאשמעי' דאע"פ שהוא בית העשוי לכבוד מ"מ פטור משום גנאי, דזה לא ידעי' ממרחץ שהוא באמת בית שאינו עשוי לכבוד. ומה צריך הגמ' לצריכותא דבית המרחץ נפיש זוהמיה.

[אח"כ התבוננתי שיש ליישב קושיא זו, אבל בדוחק קצת, דעי' בהמשך הגמרא ר' יהודה מתרץ לטעמיה כו' באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה אע"פ שהנשים מתקשטות בהן פטורין מן המזוזה משום דנפיש זוהמיה ע"כ. משמע דאי לא היה נפיש זוהמיה, אלא רק היה שם זוהמא מעט, היה נחשב בית העשוי לכבוד מכח מה שהנשים מתקשטות שם. ורק ע"י דנפיש זוהמיה זה מכריע דאף שמתקשטות שם לא הוי עשוי לכבוד. ושמעינן מזה דכל שעשוי הבית לשני דברים, והאחד מהם הוא דבר של כבוד, בעי' ריבוי זוהמא להכריע שייחשב בית שאינו עשוי לכבוד. (ואפשר שמזה למד התו"י דבמקום שמתקשטות אינו מועיל רוחצות לפטור מן המזוזה, כנ"ל אות ד'.) ומעתה, בבית האוצר שהנשים רוחצות שם, הרי לא נפיש זוהמיה, וכיון שמתשמש גם לאוצר שהוא דבר של כבוד, למה פטור מן המזוזה. (והתו"י יחלק דמה שעשוי לאוצר אינו השתמשות של דירה ולכן אינו מכריע נגד מה שרוחצות, משא"כ מה שמתקשטות בבית המרחץ הוא ענין של דירה ולכן צריך ריבוי זוהמא להכריע נגדו ולפטור מן המזוזה.) וזהו שהכריח את רש"י לפרש דאין הפטור ברוחצות אלא משום גנאי. וא"כ ניחא קושיין, דכל זה לפי התירוץ של הגמרא דרוחצות לא נפיש זוהמיה. אבל לפי מה דס"ד דאין חילוק בין בית המרחץ לרוחצות, הוי ס"ד דגם רוחצות נפיש זוהמיה, וא"כ ריבוי הזוהמא מכריע שאינו עשוי לכבד. ושפיר מקשה הגמרא אי הכי הינו מרחץ. ומ"מ הוא רחוק.]

ו. עו"ק דמבואר מאותה גמ' שהפטור ברוחצות הוא משום זוהמא, וק' על מש"כ רש"י והריטב"א שהפטור הוא משום שעומדות שם ערומות.

ז. עו"ק דע"ש ברש"י כתב וז"ל ובית הטבילה אע"ג דאשמעי' מרחץ איצטריך לאשמעי' בית הטבילה אע"ג דליכא זוהמא עכ"ל. היינו דהוק' לרש"י כיון דכבר אשמעי' בית המרחץ א"כ למ"ל למתני בית הטבילה ג"כ. ותי' דבבית הטבילה יש חידוש דליכא זוהמא. וע"כ הפטור משום שעומדים שם ערומים. וק' א"כ למה צריך לאשמעי' עוד שהנשים רוחצות שם, הא גם ברוחצות עומדות ערומות כמש"כ רש"י לעי' מיני' וכנ"ל. וכן הק' השיח יצחק.

ח. עו"ק בעצם הסברא דזוהמא וכי יש זוהמא במרחץ טפי מרפת בקר, והרי רפת בקר חייבת במזוזה לר' כהנא, וכן לת"ק דברייתא.

ט. ונראה בכל זה, דרש"י והריטב"א ס"ל דבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות לדעת ר' כהנא שחייבים בסתמא, חשיבי בית דירה שהם עשויים להשתמשות אדם עכ"פ והשתמשות זו סגי ליחשב ביתך. ואותה השתמשות היא השתמשות של כבוד, ולכן אף אם לפעמים הנשים רוחצות שם לא נפקע עי"ז שם בית העשוי לכבוד. [וכמו דס"ל להדעה הראשונה ברמ"א דבחדר ממש דחייב אפי' אם ישן שם עם אשתו כיון שבעיקרו עשוי לכבוד. וכמו דס"ל להתו"י במתקשטות.] וע"כ מה שפטר שם ר' כהנא כשרוחצות שם אי"ז משום שאינו עשוי לכבוד, כ"א משום גנאי. וממילא דלא יכלו רש"י והריטב"א לפ' שהפטור הוא משום זוהמא, דהא ברפת בקר יש זוהמא יותר ומ"מ לא פטרי'. וע"כ דבזוהמא ליכא גנאי. ולכן פרש"י והריטב"א דהגנאי הוא במה שלפעמים עומדות שם ערומות, דבזה איכא גנאי.

וכל זה לדעת ר' כהנא הפוסק דבית התבן ובית האוצר ורפת בקר סתמא חייבים במזוזה, דההשתמשות שלהם חשיב ביתך. אבל ת"ק דברייתא הרי סובר דסתמא פטור, וע"כ דס"ל שההשתמשות של בית האוצר כו' אינה השתמשות של בית דירה. ולדידיה אם הנשים רוחצות שם אין שם השתמשות אחרת של בית דירה כ"א הרחיצה לבד. ואין לנו מקום להחשיבו בית דירה כ"א ע"י הרחיצה עצמה, ובזה נאמר דאם כל כולו אינו יכול להחשב בית דירה כ"א ע"י מה שהנשים רוחצות שם, הרי זה כמרחץ ממש ואינו בית העשוי לכבוד, ופטור מטעם זה, ואי"צ לטעמא דגנאי.

י. וא"כ שפיר מק' הגמ' "אי הכי היינו מרחץ", דהקושיא היא לשיטת ת"ק דבית האוצר סתמא פטור, וכל כולו בא להחשב בית דירה ע"י הרחיצה, ולדידיה רוחצות היינו מרחץ, שאינו דירה כ"א בשביל הרחיצה, ואינו בית העשוי לכבוד. [ולא ניחא לי' להגמ' לומר דכל החידוש של רוחצות הוא רק אליבא דהיש מחייבים החולקים על ת"ק.] וממילא לא קשה מידי מדברי רש"י והריטב"א שפי' בדברי ר' כהנא דרוחצות פטור משום גנאי, דהם כתבו כן לשיטת ר' כהנא דסתמא חייב, דלדידיה יש שם בית דירה בלא הרחיצה, ומצד אותה דירה הוא בית העשוי לכבוד, לדידיה אין הרחיצה פוטרת כ"א מטעם גנאי. ולא דמי למרחץ שמיוחד שלא לכבוד. אבל הגמ' מק' אליבא דת"ק הפוטר בסתמא, וס"ל דאין שם דירה כ"א הרחיצה, ולדידיה פריך הגמ' שפיר דרוחצות היינו בית מרחץ, ואינו בית העשוי לכבוד. וניחא אות ה'.

יא. ומתרץ הגמ' דרוחצות איצטריך דלא נפיש זוהמיה. ומבואר שיש זוהמא כשרוחצות, והקשינו לעי' א"כ למה לא פרש"י והריטב"א בדברי ר' כהנא ג"כ דפטור רוחצות הוא מטעם זוהמא, ולמה להו טעמא דעומדות שם ערומות. אבל באמת לק"מ, דרש"י לעיל מיירי בפטור מטעם גנאי, וכמש"נ, ובזוהמא ליכא גנאי, כדמוכח מדין רפת בקר דחייב לר' כהנא אף שיש שם זוהמא טפי. ולכן הוצרכו רש"י והריטב"א לומר דר' כהנא פוטר רוחצות משום שעומדות שם ערומות, ועי"ז יש גנאי. אבל הגמ' דקאמר דברוחצות לא נפיש זוהמא כו' הרי מיירי בפטור של בית שאינו עשוי לכבוד, וכמש"נ, וזה תלוי בעיקר ההשתמשות, וכל שמיוחד לתשמיש של זוהמא אינו עשוי לכבוד, ולא דמי לרפת בקר שאינו מיוחד לזוהמא, דעיקרו בשביל דירת הבהמות, רק דממילא יש שם זוהמא. וניחא אות ו'.

יב. ומקשה שם רש"י דלמה צריך לאשמעי' בית הטבילה, ותי' דבבית הטבילה יש חידוש שאין שם זוהמא כלל, וע"כ דמ"מ פטור משום שעומדים שם ערומים, והזכרנו לעיל קושיית השיח יצחק דא"כ שוב ק' למה צריך לאשמעי' רוחצות, הא כבר אשמעי' בית הטבילה דעומדים שם ערומים פטור, והרי גם כשרוחצות עומדות ערומות כמש"כ רש"י והריטב"א. אבל למבואר ניחא, דנאמר דאף שבמקום שהנשים רוחצות עומדות שם לפעמים ערומות, אבל אינו מיוחד לכך, דהרבה פעמים רוחצות בלא שתעמודנה ערומות, ולא דמי לבית הטבילה דמיוחד לכך שיעמדו שם ערומים. וא"כ ניחא ברוחא, דברוחצות יש חידוש מה שאין בבבית הטבילה, כי בית הטבילה הוא מיוחד שיעמדו שם ערומים, וא"כ אינו בית העשוי לכבוד [ועי' פר"ח או"ח סו"ס פ"ה]. וכמו שמבואר בברייתא דממעט בית הטבילה מדין בית העשוי לכבוד. אבל רוחצות אינו מיוחד שתעמודנה שם ערומות, [ומה שכתבו רש"י והריטב"א דיש שם גנאי היינו משום דבגנאי ליכא חילוק בין אם הוא מיוחד לכך או אינו מיוחד לכך, וכמש"נ,] וא"כ אף דתניא דבית הטבילה פטור, צריך עדיין להשמיענו דגם רוחצות פטור, וניחא קושיית השיח יצחק.

יג. קיצור הדברים בית האוצר וכיו"ב כשרוחצות בו יש לדון בו שני פטורים, חדא הפטור דגנאי דאינו כבוד שמים שיהיה שם מזוזה, וזה אינו תלוי בעיקר ההשתמשות, אלא כל שעומדות שם לפעמים ערומות יש בו גנאי ופטור. אבל מצד הזוהמא ליכא גנאי, כדחזי' מרפת בקר שחייב במזוזה. וזהו הסברא שכתבו רש"י והריטב"א אליבא דר' כהנא, דרוחצות פטור משום שעומדות שם ערומות ואינו כבוד שמים שיהיה שם מזוזה. ועוד יש טעם אחר שצריך לדון ביה, דשמא כשרוחצות שם נעשה בית המרחץ, ובית המרחץ פטור מגזיה"כ דביתך שאינו בית העשוי לכבוד. וזה תלוי במחלוקת ר' כהנא ור' יהודה אם בית האוצר סתמא חייב, והוא גם מחלוקת ת"ק והיש מחייבים בברייתא. דלר' כהנא והיש מחייבים דס"ל דסתמא חייב, א"כ בית האוצר הוא בית דירה גם בלא הרחיצה, ולא דמי לבית המרחץ שמיוחד רק לרחיצה. אבל לר' יהודה ות"ק הפוטרים בסתמא לדידהו בית האוצר כשרוחצות בו אינו בית דירה כ"א ע"י הרחיצה, וא"כ דינו כבית המרחץ, ואינו בית העשוי לכבוד. ולכן רש"י והריטב"א שדבריהם מוסבים על דברי ר' כהנא פירשו טעמא דרוחצות פטור משום גנאי, ולא נקטו טעמא דבית העשוי לכבוד, אבל הגמ' דפריך רוחצות היינו בית המרחץ פריך אליבא דת"ק דברייתא, דלדידיה רוחצות הוא בית המרחץ ממש דאין שם דירה אחרת בבית האוצר. ומתרץ הגמ' דברוחצות איכא חידוש דלא נפיש זוהמא כ"כ משא"כ בית המרחץ. ומה דנקט הגמ' טעמא דזוהמא, ולא טעמא דמה שעומדים שם ערומים, דכיון שהגמ' מיירי בפטור של בית שאינו עשוי לכבוד, דתלוי בעיקר ההשתמשות, ובית המרחץ אינו מיוחד שיעמדו שם ערומים [עכ"פ בבית האמצעי והחיצון (ועי' פרמ"ג או"ח פ"ד במ"ז י' ב' ובפי' הגר"ח קנייבסקי שליט"א עמ"ס מזוזה ס"ק י"ח)], דבזה חלוק מבית הטבילה, לכן נקט הגמ' טעמא דיש שם זוהמא, דבית המרחץ מיוחד לזוהמת הרחיצה. ולא דמי לרפת בקר שאינו מיוחד לזוהמא. משא"כ רש"י והריטב"א דמיירי בפטור של גנאי, ובזוהמא ע"כ ליכא גנאי דאם לא כן למה רפת בקר חייב במזוזה, לכן נקטו טעמא דעומדות שם ערומות, ואף שאינו מיוחד שתעמדנה ערומות, אבל גנאי עכ"פ איכא בזה.

ונראה דרש"י והריטב"א למדו כל זה מהכרח השמועה, שהוקשה להם בדברי הגמ' דפוטר בית המרחץ ורוחצות מטעם זוהמא, דק' כנ"ל מ"ש מרפת בקר. וע"כ משום דרפת בקר אינו מיוחד לזוהמא. ולכן הוי בית העשוי לכבוד. ויקשה הא בית האוצר נמי הוא בית העשוי לכבוד (לר' כהנא דסתמא חייב) כיון שעיקרו אינו מיוחד לרחיצה. [ולא סבירא להו לרש"י והריטב"א לומר דכשרוחצות חשיב שעשוי בעיקרו בשביל הרחיצה. ובזה הם חלוקים עם הנמוק"י והתו"י וכנ"ל.] וע"כ דמה שרוחצות פוטר ממזוזה הוא מטעם אחר, דהיינו משום גנאי. ואף דבזוהמא ליכא גנאי, כדמוכח מדין רפת בקר, ע"כ שמ"מ יש גנאי מצד שעומדות שם ערומות, ודו"ק.
-ג-
יד. והנה קיי"ל דרפת בקר חייב במזוזה [ודלא כהרמב"ם] עי' ר"ס רפ"ו, וכ' ביד קטנה דמה שאין נוהגים כן משום שבימינו אינו נקי ונפיש זוהמיה. אבל למבואר א"א לומר כן, שהרי בבית האוצר ובית התבן ורפת בקר כשהנשים רוחצות שם ג"כ איכא זוהמא, כמבואר בגמ' דברוחצות איכא זוהמא, ומ"מ כשבאו רש"י והריטב"א לבאר טעמא דר' כהנא הפוטר ברוחצות לא כתבו מטעם זוהמא, כ"א מטעם שעומדות שם ערומות, וע"כ כנ"ל משום דבזוהמא ליכא גנאי, דכל רפת בקר יש בו זוהמא. ופטור זוהמא לא שייך כ"א בדין בית העשוי לכבוד, ובזה ס"ל לרש"י והריטב"א דבית האוצר ובית התבן ורפת בקר חשיבי עשויים לכבוד שאינם מיוחדים לרחיצה ולזוהמא. ובודאי גם רפתי הבקר בזה"ז אפי' שיש שם זוהמא מ"מ אינם מיוחדים לכך, ולא שייך לפטרם מדין בית שאינו עשוי לכבוד.
וכל שכן להנמוק"י והתו"י והדעה הראשונה שברמ"א דלית להו טעמא דגנאי כלל, לא שייך לדידהו סברת היד קטנה כלל. דלדידהו אינו פוטר כ"א בית שאינו עשוי לכבוד, ורפת בקר הרי בעיקרו עשוי לכבוד, וכמו חדר שישן שם עם אשתו. ובמעשה רב כתוב בשם הגר"א לקבוע מזוזה ברפת, ולכסותו אם אינו נקי.

טו. ועי' בב"ח שם ומובא בש"ך שם ס"ק ט' שכתב שנתפשט המנהג שאין עושים מזוזה כ"א בפתח הבית הסמוך לרה"ר משום שרוחצין בבית החורף בחורף ובחדרים בקיץ, ומקרוב נהגו לעשות מזוזה בכל הפתחים, ומיהו צריך להזהר שלא יעשו מזוזות במקום שרגילין שם לרחוץ ולכבס טנופת בגדי קטנים את"ד, והש"ך חולק וס"ל שיתקן מזוזות בכל הפתחים. והנה מש"כ הב"ח שנהגו שלא לתלות מזוזות בכל הפתחים משום שרוחצים שם, זה תלוי בב' הדעות ברמ"א וכנ"ל, אבל מש"כ שלא לתלות מזוזות במקום שרוחצים שם טנופת בגדי הקטנים תמוה, שאינו אלא זוהמא ובזוהמא ליכא גנאי, ומאי שנא מרפת בקר שחייב במזוזה. ושמא כונתו לחדר שמיוחד לרחיצת בגדי הקטנים, וא"כ הוא בית המיוחד לזוהמא, שאינו בית העשוי לכבוד וכנ"ל. אבל לא משמע כן בדברי הב"ח, והש"ך בודאי לא הבין כן בדעתו שא"כ לא היה לו לחלוק עליו בזה. גם איני מאמין שבזמן הב"ח היו מיחדים חדר מיוחד לרחיצת בגדי הקטנים, וצע"ג.

טז. ויש להסתפק בדין בית האוצר כשהנשים רוחצות שם, אם יש שם דלת הנסגרת אם חייב במזוזה, ולמבואר הוא תלוי במח' רש"י והריטב"א עם הנמוק"י והתו"י, דלדעת רש"י והריטב"א דטעמא דרוחצות פוטר ממזוזה הוא משום שעומדות שם ערומות ואיכא גנאי, לזה מועיל סגירת הדלת כמש"כ הרמ"א, אבל לדעת הנמוק"י והתו"י דפטור משום שאינו בית העשוי לכבוד, ל"ש שיועיל סגירת הדלת, כמו שאינו מועיל בבית המרחץ ממש. ולדינא יהיה תלוי בב' הדעות ברמ"א, לדעה הראשונה שחדר שישן עם אשתו לעולם חייב במזוזה, הרי כהנמוק"י והתו"י, א"כ בית האוצר כשרוחצות לעולם פטור אפי' יש שם דלת. ולדעה השניה שחדר שישן עם אשתו פטור, אא"כ הדלת נסגרת, הרי כרש"י והריטב"א, א"כ בית האוצר כשרוחצות חייב, אם הדלת נסגרת.

כן יש לדון בבית האוצר, אם עושים שם גם תשמיש של זוהמא (אבל אין עומדות שם ערומות), אם חייב במזוזה. ואת"ל דפטור, אם מועיל לזה סגירת הדלת. ופשוט דתלוי במחלוקת הנ"ל, דלשיטת הנמוק"י והתו"י דכשהנשים רוחצות בבית האוצר חשיב בית שאינו עשוי לכבוד, דכיון שאין תשמישו של בית האוצר קבוע כ"כ מועילה הרחיצה לקבוע עליו שם בית המיוחד לרחיצה, א"כ ה"ה נמי לשאר תשמישים של זוהמא. כי גם בית המיוחד לזוהמא חשיב אינו עשוי לכבוד. ואפי' אם הדלת נסגרת פטור ממזוזה, דסוכ"ס הוי בית שאינו עשוי לכבוד. אבל לשיטת רש"י והריטב"א דבית האוצר לעולם חשיב בית העשוי לכבוד אפי' אם רוחצות שם, למה דקיי"ל דסתם בית האוצר חייב, ואינו פטור כשהנשים רוחצות שם כ"א מטעם גנאי שעומדות שם ערומות, ובזוהמא הרי ליכא גנאי כדמוכח מרפת בקר ומדברי רש"י והריטב"א עצמם וככל הנ"ל, א"כ אין בית האוצר נפטר ממזוזה ע"י שעושים שם תשמיש של זוהמא, ואפי' אין שם דלת, כי הוא בית העשוי לכבוד, ובזוהמא ליכא גנאי. וא"כ לדינא דין בית האוצר שיש שם זוהמא תלוי בב' הדעות ברמ"א, דלדעה הראשונה שחדר שישן שם עם אשתו לעולם חייב, דס"ל כהנמוק"י והתו"י, א"כ בכה"ג פטור. ולדעה השניה שחדר שישן שם עם אשתו פטור, אא"כ הדלת נסגרת, הרי כרש"י והריטב"א, א"כ בכה"ג חייב במזוזה. ואין חילוק בזה אם הדלת נסגרת או אינה נסגרת.

[אבל אם מלבד ההשתמשות של זוהמא עושים גם שאר השתמשות, כגון שמתקשטות, נראה דיודה הריטב"א דחשיב בית העשוי לכבוד, וכדמוכח מדברי התוס' ישנים, וכנ"ל (אות ד').]

והנה הש"ך בס"ק ט' פסק שיש לתלות מזוזה בכל הפתחים אפי' במקומות שעומדים שם לפעמים ערומים, ולכ' היינו משום שהכריע שהעיקר כהדעה הראשונה ברמ"א שחדר שעיקרו לדירה לעולם חייב. אבל יתכן שלא הכריע כן כ"א לחומרא, להחמיר כדעת הנמוק"י והתו"י [ואף שהוא קולא לענין גנאי, עדיף להחמיר בספק מצוה דאורייתא דמזוזה ולהקל במה שאינו אלא גנאי בעלמא]. אבל במה שיש קולא בשיטה זו, דהיינו בגונא הנ"ל בבית האוצר כשרוחצות שם אם הדלת נסגרת, או בבית האוצר שמשתמשים שם גם לתשמיש של זוהמא, שמא בזה לא היה מיקל הש"ך נגד שיטת רש"י והריטב"א. [אבל הגר"א כתב בפירוש שהעיקר כסברא ראשונה ע"ש.]

[וכ"ז כשעיקרו לאוצר, רק שלפעמים עושים שם גם תשמיש של זוהמא, בזה ס"ל לרש"י והריטב"א
דלא פקע מיניה שם בית העשוי לכבוד. אבל אם להיפך, עיקרו נעשה לזוהמא, כבית המרחץ, רק שעושים בו גם שאר עניני דירה באקראי, בזה פשיטא דאי"ח במזוזה, וכן מבואר בגמ' דר' יהודה מתרץ הברייתא דבית המרחץ פטור אפילו אם הנשים מתקשטות שם ע"ש, וז"פ.]




חיוב מזוזה בבית שאינו שלו

א. מנחות (מד.) דעה א' בתוס' דבית שאינו שלו חייב מה"ת והא דשוכר פטור תוך ל' משום דאינו חשוב דירה תוך ל' (ובב"י בשם רבינו מנוח - דהוי דירת עראי).

(האבנ"ז (סי' ש"פ) הק' ע"ז דמי גרע מהדירה של בית התבן דפסקו רוב הראשונים דחייב במזוזה (עי' בשיעור הקודם). ונראה שאין הכונה שאי"ז עיקר דירתו אלא הכונה כמש"כ רש"י דתוך ל' פטור שמא יחזור בו דהדירה רופפת, אבל בית התבן אף שהיא דירת מועטת אבל היא קבועה לענ"ז דאין חשש שיחזור בו.)

ב. ולדעה זו מה דמדמה הגמ' פטור שאולה תוך ל' לפטור טלית שאולה אע"ג דבטלית שאולה אפי' לאחר ל' אי"ח כ"א מדרבנן כ' התוס' ב' פירושים: א) דהגמ' מדמה לה רק לענין עיקר חיוב טלית שאולה אחר ל' שהוא כעין חיוב מזוזה דחייב אפי' שוכר (זאת אומרת כמו דמזוזה חובת הדר מדאו' כך טלית הוי חובת הלובש מדרבנן). ב) דהגמ' מדמה לה לענין שיעור ל' יום. אלא דהתוס' כ' דצ"ע אם אפשר לפרש כן, וכונתו נראה דלעי' כתבו דטעמא דחייבו אחר ל' בשואל טלית משום דאחר ל' חושבים שהוא שלו, וזה ל"ש לשיעור ל' יום במזוזה שהוא ע"כ שיעורא דאורייתא דפחות מל' יום לא חשיב דירה.

ג. דעה ב' בתוס' דשוכר פטור ממזוזה מה"ת ואין חיובו אלא מדרבנן. ולדעה זו מ"ט באמת חייב לאחר ל'? כתבו הפוסקים דאחר ל' "נראה כשלו" וכתב האבנ"ז (שם) ב' פירושים בזה, או דחושבים שהוא שלו ממש (כמש"כ תוס' לענין טלית) וכ"כ המרדכי. או דדידעים שהוא שכור גם לאחר ל' אלא שכיון ששכור לל' יום נדמה לעולם שצריך להיות דינו כשלו.

ולכ' מסתבר כפי' הראשון ממה דמדמה לה המג' לטלית ולא מסתבר שטלית שאולה אחר ל' נדמה כשלו אם יודעים שהוא שאול.

ד. השו"ע סי' רפ"ו כתב שהשכור תוך ל' פטור וכ' הש"ך דעד ל' אינו נקרא עדיין דירה. וזה לכ' כדעה הא' בתוס'. וק' דרוב הראשונים כתבו כדעה הב' בתוס' (עי' רא"ש בהלכות קטנות סו"ס ט"ו, ובמרדכי, וברמב"ן, רשב"א ור"ן שבת קלא:). ועי' באבנ"ז שם שמכריע כדעה הב' דמה"ח אי"ח כשאינו שלו.

ה. ולדעה הב' דפטור מה"ת כשאינו שלו, כתב הנמוק"י דממילא המשכיר חייב. ואע"ג שאינו דר שם, מידי דהוי אבית התבן. אבל התוס' פסחים (ד.) כתבו מפורש דהמשכיר אי"ח כיון שאינו דר שם. ונראה דסבירא להו דבית התבן שאני דמה שמושיב בו תבן הוי כעין דירה, או דנכנס ויוצא להוציא תבן וזה נחשב דירה. והנמוק"י לכ' ס"ל דבית התבן חייב משום שנקרא ביתו ואי"צ שיהיה דר שם כלל.

ו. יל"ע אם שוכר נכנס ביום ה' באופן שנשלם ל' יום בעש"ק ובפשוטו דתוך ל' אינו יכול לקבוע המזוזה דפטור ועכשיו מגיע שבת אם יכול לקבוע המזוזה בשבת ואת"ל דאסור אם יכול לדור בלא מזוזה, ועי' באבנ"ז סי' שפ"א שו"ט אם בשבת יש איסור לדור בלא מזוזה ולכ' תלוי זב"ז דאם אסור לדור בלא מזוזה ממילא הו"ל מתקן ואסור לקבעו בשבת.

ז. עי' נמוק"י משמע מדבריו דפטור תוך ל' דוקא כששכרו לכתחילה על פחות מל' יום.

והנה לדעה ב' בתוס' דחיוב לאחר ל' משום שאז נראה כשלו לכ' אין מקום לזה. רק מסתבר דהנמוק"י ס"ל כדעה הא' בתוס' דשוכר חייב מה"ת רק פטור תוך ל' דאי"ז דירה גמורה וס"ל דאם שכר על יותר מל' יום הויא דירה גמורה.

ח. והנה בהטעם דתוך ל' לא הויא דירה כ' התוס' דהוא כעין הא דב"ב דאם דר פחות מל' אי"ח בחיובו אנשי העיר ושם מפורש דאם לכתחילה קבע לדור שם ליותר מל' יום נעשה כאנשי העיר מיד.

ורש"י כתב דתוך ל' אי"ח שמא יחזור בו ולכ' כונתו ג"כ דהוי משום כך דירת עראי וכדברי רבינו מנוח, ולדעתו ג"כ מסתבר כן דאם לכתחילה קבע על יותר מל' יום אז יתחייב מיד.

וכ"כ הנחלת צבי (לבעת הפתחי תשובה) ולפי"ז תמה על הדרך החיים שפסק כהנמוק"י כיון שרוב הראשונים ס"ל כתוס' דשוכר פטור מה"ת.

ט. אם יכול לקבוע המזוזה קודם זמן חיובו, או"ד יפסל משום תעשה ולא מן העשוי. כ' הגר"ח קנייבסקי שליט"א להביא ראיה דלא מפסל דמ"ש מצצית שמטילין אותם קודם שלובש את הבגד אע"ג דעדיין לא נתחייב.

ועו"כ דאפילו לברך יכול קודם ל' דמ"ש משחיטה דאי"ח כ"א כשרוצה לאכול ומ"מ מברך בשעת שחיטה וכן בעירוב אי"ח אא"כ רוצה לילך או לבשל כו' ומ"מ כיון שרוצה לעשות כן יכול לברך כבר עכשיו. ויש לחלק עפ"י מה שאמר הגריד"ס ז"ל דשם מברך לא מצד שהיא מצוה כ"א מצד שהיא מתיר, ולא דמי למזוזה שמברך על המצוה.

י. ואם הטיל מזוזה קודם ל' ולא בירך ועכשיו כשמגיע ל' רוצה לברך יש לדון אם יכול לברך כיון שאינו עושה שום מעשה. והברכה שכ' המג"א לדור בבית שיש בו מזוזה הוא כשנכנס לראשונה לבית, וגם בזה לא נהגו כותיה.

יא. והגרעק"א חידש דאם יוצר לכמה ימים כשחוזר צריך לחזור ולברך. וק"ל דגם כשהיה חוץ לביתו וכי גרוע היה מבית התבן וא"כ היה חייב גם בהיותו מחוץ לביתו כיון ששם מקום דירתו ואמאי יברך כשחוזר?

ועי' בפ"ת דאם ראה שאין לו מזוזה יעזוב את הבית. ולכ' מה מרויח בזה סוכ"ס לא גרע מבית התבן כנ"ל?

יב. ועי' מג"א דנתקשה דצצית אינו מברך כ"א בשעת עיטוף ואילו מזוזה קובע ומברך קודם שנכנס לבית (בבית שלו ולא בשכורה). ועי' אבנ"ז הביא מס' האשכול דהבונה בית חדש חייב לעשות לו מזוזה תיכף. ועיי"ש מה שביאר בזה. ולכ' כונת האשכול פשוט שתיכף הוי ביתו שדר בה אף שטרם נכנס לה בפועל ולא גרע מבית התבן כנ"ל.




תלאה במקל

א. מנחות (לב:) תלאה במקל פסולה כו'. ג' פירושים: א) הב"ח פי' שתלה המזוזה במקל ואת המקל סמך לכותך בלי חיבור. וכ"מ בנמוק"י שכתב "דבעי' שיקבעה בצו"ה עצמו". ב) חיברו במסמר א' זאת אומרת שתלה המזוזה במקל דרך תליה וחיבר המקל לדלת. ומה דנקט "במקל" משום דבסיפי הדלת שהם מאבן א"א לקבוע במסמר כ"א בחקיקה. וכ"נ שפי' כמה פוסקים (עיקרי הד"ט, חיי"א) שכתבו דבעי' ב' מסמרים דוקא (וכלשון הטור והשו"ע). ועי' בפרשה סדורה (להגר"ח קנייבסקי שליט"א) שהביא שכת דעת ר"פ והר"ש עיי"ש. ג) הפסקי רי"ד מפרש "שלא תלאה בצד החלל אלא באויר".

ב. לענין פירושי הנמוק"י והב"ח, בכל א' יש חומרא - מפי' הנמוק"י יוצא חומרא דצריך חיבור ואם היה מנוח על מדף פסול, ומפי' הב"ח יוצא חומרא דאפי' מחובר אם מתנדנד פסול.

ג. בפ"ת מביא בשם הנהגות הגר"א שלא לכרוך המזוזה בנייר או קלף דחוצץ. וק' מ"ש מגובתא דקנה (שפופרת) דמבואר בגמ' ב"ב (קב.) וכן במשנה כלים (פט"ז מ"ז) מוזכר "בית המזוזה" ופי' הראשונים שהוא קנה שמניחים בו המזוזה.

והגר"ח קנייבסקי (פ"ס אות נ"ו) מביא ששמע מפי החזו"א שאינו מאמין שיצא מפי הגר"א.

אך לכ' י"ל שהשפופרת מתחברת לכותל ונעשה חלק מן המזוזה אבל הנייר שכורך סביב המזוזה אינה מתחברת לכותל כלל ושפיר הוי הפסק וצ"ע.

אחורי הדלת

א. שם "או אחורי הדלת כו'" פרש"י "שקבעה בכותל אחורי הדלת". ובנמוק"י: "חוץ למזוזת הפתח" ומסיק דפסול משום דבעי' דרך ביאתו וליכא.

ומבואר מהנמוק"י דכלל אינו בחלל הפתח. וק' א"כ מ"ש "אחורי" ולא "לפני", הא מצוה להניח בתוך חללו של פתח? ובפרשה סדורה (אות נ"ז) תי' דבאמת מצוה רק לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אינו בתוך החלל רק בטפח הסמוך כשר אבל דוקא בצד הקדמי (דרך ביאתו) אבל בצד האחורי פסול וזהו דין אחורי הדלת.

ולשון רש"י שקבעה בכותל אחר הדלת משמע ג"כ כהנמוק"י, וכן בהמשך כתב רש"י "עד שיקבענה בצור"ה כהלכתה".

ב. ועי' בתוס' דהסכנה ב"אחורי הדלת" היא בזה דרגילה להיות בולטת ומכה בה ראשו, ונראה דג"כ מפ' כהנ"ל וס"ל דכשמניח אחורי הדלת הרגילות שבולט לחוץ. פי' דאזיל לשי' דמזוזה היא מושכבת לאורך הפתח (באמת זה פלוגתא אליבא דר"ת אבל כן מבואר דעתו בספר הישר) וס"ל דממילא גם כשמניח בכותל מאחורי הדלת מבליטו בשכיבה באופן שמקביל למשך הפתח.

ג. עוד יתכן פי' אחר ב"אחורי הדלת" שלעולם הוא בתוך החלל אבל לצד פנים וכשנפתח הדלת המזוזה נסתרת באופן שהנכנס אינו רואה את המזוזה. ובפרשה סדורה מביא ראיה לפי' זה מלשון הברייתא במס' מזוזה "תלאה אחר הדלת אחר המזוזה ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פסול" ומשמע דתרי מילי נינהו.

אבל בס' יד הקטנה תפס בפשטות דכה"ג כשר והגרח"ק חוכך בזה. ובאמת מצוי אצלינו הרבה שאין כלל מקום בחלל הפתח להניח המזוזה כ"א באופן זה.

ד. "סכנה ואין בה מצוה" א) רש"י מפרש סכנה מפני המזיקין דאינו משתמר כיון שהמזוזה פסולה. והק' התוס' דא"כ מ"ש פסולים אלה דנקט. ותי' האחרונים דבשעת השמד היו רגילים באופנים אלה ודיבר בהווה. ב) תוס' פי' סכנה שנוקף ראשו. ג) היראים פי' שלא תגין עליו המצוה בשעת סכנה. וזה קרוב לפרש"י.

ה. הרמב"ם כ' דתלה אחורי הדלת פסול אפילו בדיעבד אבל בטור סי' רפ"ט משמע דכשר בדיעבד וזה ע"כ כתוס' דהסכנה אינה מחמת פסול המזוזה (וכ"כ הב"ח) וכ' הב"י דמקור הטור מן הגמ' דקאמר רבא "מצוה להניחה בתוך חללו של פתח" דמשמע מצוה לכתחילה. וזה כפי' הנמוק"י דאחורי הדלת פי' שאינו בתוך חלל הפתח כלל.

ו. אבל בפרשה סדורה תמה ע"ז דסוכ"ס אין כאן ענין לדברי רבא דהא אחורי הדלת - להנמוק"י - לכ' מפיק צד הקדמי והרי גם בצד הקדמי ע"כ אינה מצוה כתיקונה שהרי ע"ז באו דברי רבא דמצוה להניחה בתוך חללו של פתח ובגמ' מבואר דהחידוש דמה"ד דעדיף להניחו בצד הקדמי דמה דמרחק טפי מעלי הרי מוכרח דגם בצד הקדמי אינו כדבעי וא"כ מהו החידוש באחורי הדלת ומ"ש אחורי הדלת דנקט וע"כ משום דאחורי הדלת פסול אפי' בדיעבד משא"כ לענין הצד הקדמי אינו אלא מצוה שלא להניח שם וכמש"נ לעי' וא"כ אדרבא לפי' הנמוק"י מוכרח דאחורי הדלת פסול.

ז. ולכ' מוכרח דהטור מפרש אחורי הדלת כאידך פי' שהוא בתוך החלל רק שמכוסה ע"י הדלת. (ולפי"ז אפשר דבאמת אין כאן פלוגתא בין הרמב"ם והטור דהרמב"ם מיירי כשאינו תוך חלל הפתח כלל וכפי' הנמוק"י.) אבל צ"ע א"כ מנין למד הטור דאין כאן עיכוב בדיעבד?

ח. ובמרדי כתב וז"ל הניחה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה פ"ה שאין הבית משתמר מפני המזיקין וק' לר"ת דא"כ פסולה נמי הוי. ונראה לר"ת שמא יהרג עכ"ל. (כך הנוסחא במרדכי לפנינו ועי' בהגהות שם.) ומשמע שמדייק מעצם הלשון "סכנה ואין בה מצוה" אבל ק' דגם בתלאה במקל נקט הש"ס לשון זה אף דמבואר בהדיא בגמ' לעי' מיניה דפסולה. וכן במגילה (כד:) בתפילין עגולות סכנה ואין בה מצוה, ופשוט שפסולים ג"כ.

ט. ונראה דהטור פשיטא ליה מסברא שאינו פסול בדיעבד שהרי הוא מפרש דאחורי הדלת היינו שמכוסה ע"י הדלת וס"ל דזה ע"כ אינו לעיכובא שהרי דל הדלת מהכא, רק למצוה בעי' שעכ"פ יהיה נראה ולא יתכסה ע"י הדלת. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם שפוסל בדיעבד אזיל לשי' דס"ל שפתח שאין בו דלת אי"ח במזוזה וא"כ א"א לומר דל מהכא הדלת דבלא דלת אי"ח במזוזה כלל ולכן ס"ל שפיר שאם הדלת מכסה את המזוזה פסול בדיעבד. שו"ר כעי"ז בחי' הג"ר אריה ליב מאלין ז"ל.




Halacha:

References: Yoma: 11a Menachot: 44a Menachot: 32b 

More from this:
Comments
0 comment
Leave a Comment
Title:
Comment:
Anonymous: