ספירת העומר

Speaker:
Date:
January 01 2000
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
816
Comments:
0
 
בענין ספירת העומר

א. המג"א סי' תפ"ט דייק מתש' הרשב"א דאינו יוצא ע"י פסירת חבירו. וכ"כ החק יעקב בשם האגודה. ויליף ליה מדכתיב וספרתם לכם, דדרשינן (מנחות סה:) ספירה לכל אחד ואחד.

וק' כמשה"ק הפר"ח דבספרי מבואר דדרשא זו בא לאפוקי ספירה עפ"י בי"ד, אבל מהיכ"ת שנמעטו מדין שומ"כ. ולכ' כיון דשומע ושומע כעונה הרי זה גופא ספירה לכאו"א.

ב. אמנם האחרונים חקרו אם שומ"כ הפי' שיוצא ע"י השמיעה גופא, או שמתיחס אליו הקריאה, כידוע מח' הביה"ל והנצי"ב.

אבל גם להצד שמתיחס אליו הקריאה, אבל מ"מ עי"ז נחשב שקרא הוא, שהרי נלמד מקרא דאת כל דברי התורה אשר קרא המלך יאשהו, הרי דנחשב קריאת יאשיהו. וה"נ יחשב ספירת כאו"א.

ג. בחינוך מצ' ש"ו: וי"א שמי ששכח ולא מנה יום א' שא"י למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה א' הוא ומכיון ששכח יום א' מהן הרי כל החשבון בטל ממנו.

בפשוטו הפירוש דכיון דהכל מצוה א' אם ביטל חלק מהמצוה אינו כלום, דאינה מצוה שלימה. אבל א"כ למה מסיים שבטל החשבון, והו"ל לומר שבטלה המצוה.

ד. ועוד, שהחינוך כשבא לחלוק ע"ז כתב וז"ל ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו אלא מי ששכח יום א' מונה האחרים עם כל ישראל ע"כ, ולשון זה ד"עם כל ישראל" צ"ב מה בא לומר.

ה. אלא פשוט, דגם להי"א, אף דהכל מצוה אחת מ"מ היה שייך לספור אף שדילג לילה אחת. וכמו בנ"ח דמסתבר דג"כ הכל מצוה אחת ומ"מ אם שכח לילה אחת מדליק בשאר הלילות. רק סברתם, דכיון שהכל מצוה אחת לכן הוא חשבון אחד, וספירת כל לילה אינה בשביל אותה לילה בלבד, אלא להצטרף לחשבון כל הימים יחד. וזהו שמסיימים שאם שכח ליל א' בטל כל החשבון.

ו. והחינוך ג"כ מודה לזה, רק ס"ל דהחשבון נעשה לא ע"י ספירת היחיד, אלא ע"י ספירת כל ישראל. ואפי' שכח הוא לא בטל החשבון, ומונה עם כל ישראל. וזהו כונת לשונם שמונה "עם כל ישראל".

ז. התוס' מנחות סו. כ' בשם בה"ג שאם דילג יום אחד שוב אינו סופר דבעי תמימות. ויש לפרש הסברא בב' אופנים:

1) דיש בזה גזה"כ שאינו יוצא אא"כ ספר כל הימים. היינו שכל הספירות מעכבות. אבל אינו מצד החשבון.

2) ביסוד הדבר הוא מצד החשבון, שצריך להצטרף לחשבון של מ"ט יום, כסברת הי"א בחינוך, אלא דהיה מקום לומר שיצטרף לחשבון חסר, ולזה אשמעי' תמימות שצריך להצטרף בשלימות.

ח. נראה ראיה, דהתה"ד בסי' ל"ז כתב שאפילו להסבורים שאם לא ספר בלילה לא יברך ביום, מ"מ אם ספר ביום שוב ממשיך לספור בלילה בברכה, דכיון שספר ביום עכ"פ הוא תמימות. ולכ' אינו מובן הרי להצד דלא יצא ביום איך הוא תמימות. וע"כ שהוא מפרש, דענין תמימות אינו שצריך לקיים המצוה בכל יום, אלא הוא ענין צירוף לחשבון, ולזה סובר דביום אף שלאקיים המצוה דספירה אבל יש שם מעשה ספירה שלא בטל החשבון.

ט. וא"כ מבואר דגם להתוס', סברת האומרים שאם דילג יום שוב אינו סופר הוא משום שצריך שיצטרף למה שספר אתמול. ויסוד הפלוגתא, דשיטה זו סוברת שהחשבון תלוי בספירה שלו עצמו. והחולקים סוברים שתלוי בספירה של כל ישראל.

י. ידועה השאלה אם עבר את קו התאריך באמצע הספירה, ולכ' תלוי בהנ"ל דאם החשבון הוא בספירה שלו, כדעת הי"א, א"כ ימשיך לספור לפי החשבון שלו. ואם החשבון הוא לפי ספירת כל ישראל, יספור עם דיירי המקום.

יא. ומעתה, כיון שהספירה צריכה להצטרף אל מה שספר אתמול, יל"פ סברת הרשב"א והאגודה דאינו יוצא ע"י שומ"כ. והוא, דאף ששומ"כ ומתיחס אליו ספירת חבירו, אבל ספירת חבירו מצטרף למה שחבירו ספר אתמול, וזה אינו מועיל לו שהוא צריך ספירה שיצטרף למה שהוא עצמו ספר אתמול.

-ב-

א. בחינוך שם: משרשי המצוה ... לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ... והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים.... וכמו שאמר השי"ת למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם מצרים תעבדון את הא' על ההר הזה, כל' שתקבלו התורה שהיא העיקר שבשביל זה הם נגאלין... ולכן עשה השי"ת למשה אות בצאתם מעבדותלקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.

מבואר שהחינוך מפרש הפסוק, שיציאת מצרים היתה אות שאח"כ יקבלו התורה. וכן הוא הפירוש השני ברש"י עה"ת שם ע"ש. וצריך ביאור מה היתה התועלת באות זה.

ב. עוד כתב החינוך: ואם תשאל א"כ למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציא"מ שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השי"ת על בני אדם ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר ע"כ.

וקצת צ"ב דכיון שהקדים שכל התכלית של יציא"מ היתה בשביל קה"ת א"כ לכ' אין זה דבר אחר כלל.

ג. עו"כ שם: וע"כ הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו (ביום ב' דפסח) והוא קרבן העומר שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ב"ה בהשגחתו על בנ"א רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו ע"כ. ולכ' אם כי הוא ענין נכבד אבל מה הוא ענין לקבלת התורה שכל הספירה יהיה לעומר.

ד. גם צ"ב איך העומר מראה אמונה בהשגחה.

ה. ונקדים, דכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חו"ד, ופי' בגמ' דהוא כנגד ו' סדרי משנה, ואמונת היא סדר זרעים, שמאמין בחיי עולם וזורע. וצ"ב וכי מי שאינו מאמין אינו זורע, אך פשוט דלא זה הזריעה שרצתה תורה, ומי שזורע עד"ז לא פגע כלל בסדר זרעים, דא"כ היבול שלו ולמה יתן ממנו לעניים או לכהנים כו', אבל מי שמאמין בחיי עולם יודע שהטבעהוא רק לבוש מסתיר, וממילא דהכל שלו. אשר זהו היסוד דסדר זרעים, שצריכים להאמין שהזרע כלה והצמיחה ע"י חיי עולם. ולכן נותן ראשית הכל לה', ראשית התבואה דהיינו תרומה, וראשית העיסה דהיינו חלה. והראשית לכל הראשיות היא קרבן העומר, שהיא תחילת קציר שעורים שהוא מקדים לבשל. ולכן קרבן העומר הוא זכר לאמונה.

ו. ידועה מש"כ בספרים, ומקורו בזוהר, שימי העומר הם הכנה למתן תורה, דכלל ישראל כשיצאו ממצרים הגיע למ"ט שערי טומאה, וגם איתא בספרים דזה היה כל החפזון דמצרים שלא יגיע לשער הנ'. והיו צריכים למ"ט יום לצאת מן הטומאה ולהיות נכונים לקה"ת.

ז. ואילו הגיעו לשער הנ', לא היה מקום לצאת. שצריך מקום אחיזה. והיה צ"ל דבר אחד שלא נפגם.

ח. ומה היתה הנקודה שלא נפגמה? זה מבואר בגמ' שבת צ"ז א', דמשה אמר והן לא יאמינו לי, וגליא קמי קוב"ה דמהמני ישראל ואמר ליה ישראל הם מאמינים בני מאמינים. הרי שלא נפגמה האמונה.

ט. ולכ' ק', שהרי בקי"ס אמרו מלאה"ש הללו עובדי ע"ז כו' ואיך אפש"ל שהם מאמינים? אך הוא מבואר בלשון הגמ' גופא, גליא קמי קוב"ה כו', שבאמת בחיצוניות היו עובדי ע"ז, דלכן גם משה אמר שלא יאמינו. אבל קמי קוב"ה היה גלוי שבפנימיות נשמתם היו מאמינים. וזאת היתה הנקודה שלא נפגמה.

י. אך מ"מ בפועל היו עובדי ע"ז, והיה צריך להוציא את נקודת האמונה אל הפועל. ורק אז היה מקום אחיזה שיוכלו אח"כ ללכת לקראת מ"ת, וכנ"ל שהיה צריך מקום אחיזה בקדושה.

יא. וזה היה ע"י יציאת מצרים גופא, שהוא יסוד האמונה, כמה שמבאר החינוך כאן ובכ"מ שיציא"מ הוא "אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השי"ת". ועי"ז באה לידי גילוי האמונה של כלל ישראל והלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה כו'.

יב. וא"כ מבואר מה הפסוק וזה לך האות כו' שמפרש החינוך שיציא"מ היה אות על קה"ת. ומה היה צריך לאות? אלא שבלי האות לא היה שייך ללכת לקה"ת, שהיו צריכים לצאת מן המ"ט שערי טומאה, וזה היה בכח האמונה שנגתלה ע"י יציא"מ. "וזה לך האות", היינו האות ד"אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השי"ת".

יג. מעתה מובן מאד מש"כ החינוך, שאין מונים מיום הראשון שהוא כולו מוקדש ליציא"מ שהוא האות על חידוש העולם. כי המנין הוא העלייה מן הטומאה לקראת מ"ת, אבל האמונה היא התנאי הקודם לעלייה זו. ולכן היום הראשון הוא כולו מוקדש לענין האמונה, ורק אח"כ אפשר לגשת לספה"ע.

יד. והספירה היא לעומר, שקרבן העומר, שבא תיכף אחר היום דיציא"מ, היא הנצחת האמונה הזאת, וכדברי החינוך שהוא זכר שאנו מאמינים בהשגחת השי"ת, שמאמין בחיי עולם וזורע.



Machshava:

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by the Goldberg and Mernick Families in loving memory of the yahrzeit of Illean K. Goldberg, Chaya Miriam bas Chanoch