דרשה לפ' בהעלתך תשס"ב

הרמב"ם מונה ב' מיני חצוצרות כמצוה א'. ומקשה המ"מ שהם שני הפכים.

בפשטות י"ל דעיקר ענין חצוצרות היינו כנופיא - וכמו שמשמע ברש"י ריש פ"ג דר"ה. ובשעת הרגל הוא זמן כנופיא דכל ישראל, וכן בשעת צרה.

אלא שיש להקשות ע"ז. שהרי החצוצרות דתענית היו תוקעים בתוך התפילה. ואם אינם אלא לכנופיא א"כ הוא הפסק באמצע התפילה. וע"כ שהחצוצרות הם קול זעקה ותפילה. והדק"ל.

אבל באמת אי"ק. דהרמב"ם כתב שרק במקדש היו עושים כן. אבל בגבולין לא היו תוקעים עד אחר התפילה. והרי במקדש מבואר בגמ' שהחצוצרות היו מלווים עם קול שופר. ונלמד מקרא ד"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". והשופר הוא בודאי מידי דתפילה, כמש"כ הרמב"ן בר"ה.

וא"כ זה גופא החילוק. במקדש התקיעת חצוצורות מלווה בקול שופר. והוא חלק מזעקת התפילה. אבל בגבולין החצוצרות תוקעים לבדם, ואינם אלא כנופיא בעלמא. ולכן תוקעים אחר התפילה.

אבל הא גופא צ"ב. למה התקיעת חצוצרות - שבעצם הוא ענין של מקרא העדה - יש לו במקדש ליווי של קול שופר, שהוא קול תפילה.

וי"ל - דקול החצוצרות קורא למקרא העדה, קורא לעם להתלכד. אבל אותו כח של התלכדות יכול להנצל הן לטוב והן להיפך ח"ו. הרי יכולים להתלכד גם סביב העגל. את האחדות של שמחה ואת האחדות של צרה צריכים לדרבן ולכוון לכיוון של קדושה. ולכן עצם התקיעת חצוצרות כשלעצמה - אינה מידי דתפילה. אדרבא, תחילה צריכים להתפלל, ורק מכח רוח התפילה, מכח רוח הקדושה - יכולים לגשת לתקיעת החצוצרות, לקרוא לעם להתלכד סביב תפילה זו.

כל זה בגבולין. משא"כ במקדש. במקדש עצם מה שמתלכדים יחד לפני ה', סביב המשכן, זהו כח של קדושה. כשעם ישראל מתלכד סביב המשכן, זהו בעצם היענות לקריאה של "מי לה' אלי". והיא עצם התפילה.

ולכן במקדש התקיעת חצוצרות - שהיא קול אסיפת העם - והקול שופר, שהיא קול התפילה - באים יחד. "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

כשעם ישראל מתלכד סביב א"י, זהו בעצם ענין של קדושה. אפילו יהודים שרחוקים מתיבות התפילה, אבל כשהם מתלכדים באופן אינסטנקטיבי סביב א"י הרי שנאספים סביב המשכן. והוא קול תפילה.

ואנו תפילה שבימים טרופים אלה, שהם עת צרה ליעקב, עצם העובדה שיהודים בכל העולם - אפילו שרחוקים מתיבות התפילה - נאספים בעד א"י, זהו קול תפילה, ויה"ר שיקויים הפסוק - ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם, ונושעתם מאויביכם.