בעניני שרצים

א. עיין סה"מ להרמב"ם ל"ת קע"ו וז"ל הזהירנו מלאכול שרץ הארץ כתולעים והחפושיות והדומה להם, וזהו הנקרא שרץ הארץ, והוא אמרו (ויקרא י"א, מ"א) וכל השרץ השורץ על הארץ וגו' ומי שאכל לוקה עכ"ל.

וע"ש ל"ת קע"ח וז"ל הזהירנו מלאכול תולעים המתילדים בפירות ובזרעים. ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן הזרעים או אותן הפירות, ואפילו מצאו אותם אח"כ תוך הזרע או תוך הפרי, אינו מותר לאכלם. ומי שאכלם לוקה. והוא אמרו לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום (שם, מ"ב), ולשון ספרא להביא את שפירשו לארץ וחזרו עכ"ל.

מבואר שהרמב"ם מונה שרץ הארץ בלאו בפנ"ע ותולעת הפירות בלאו בפנ"ע. ולכ' יקשה הא כיון שאינו חייב משום תולעת הפירות עד שיפרשו לארץ, כמו שהביא הרמב"ם מן הספרא, והרי אז הוא כבר בכלל שרץ הארץ, [וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם בל"ת קע"ט, ויובא לקמן בסמוך], וא"כ לענין מה נתיחד לאו בתולעת הפירות בפנ"ע. [ואין לומר כדי שילקה ב"פ, זה אינו לפי שיטת הרמב"ם בשורש הט' שאינו לוקה על כפל הלאו ואינם נמנים כשתים במנין המצוות]. ובפשוטו דנפק"מ בלאו זה היכא דיצא על שטח הפרי, ולא נגע בארץ, דהרמב"ם כאן כתב דלוקה משום תולעת הפירות, ומשמע דלכלל שרץ הארץ לא בא כיון שלא הלך על הארץ ממש.

וכן מבואר בדברי הרמב"ם שם ל"ת קע"ט, כשבא לבאר הסוגיא דמכות (טז:) אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צירעה לוקה ו', כתב וז"ל כי כשיקרה שיתילד בע"ח בזרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ואח"כ יצא לאויר, ואע"פ שהוא לא נגע בשטח הארץ, הנה אם אכל אחד חייב מלקות אחת לפי שבא לו לאו בפנ"ע כמו שביארנו במצוה שלפני זה [הוא הלאו דתולעת הפירות]. ואם פירש על הארץ והלך בה חייב על אכילתו אחד משום שרץ השורץ על הארץ לא תאכלום [הלאו דתולעת הפירות] ואחד משום שקץ הוא לא יאכל [הלאו דשרץ הארץ]. ואם קרה עם זה שלא יהיה פו"ר חייב עליו ג' [דשיטת הרמב"ם שיש לאו מיוחד לשרצים שאינם פרים ורבים] כו' ואם נתחדש על אלו שהיה מעופף חייב עליו מלקות רביעית [משום שרץ העוף] כו' ואם יחובר עם זה שיהיה שט במים עם היותו מעופף כו' חייב עליו מלקות החמישית משום שרץ המים כו' ואם יחובר אל זה שיהיה זה הבע"ח המתילד מעצמן מן האוכל עוף ג"כ חייב עליו מלקות ששית משום את אלה תשקצו מן העוף [הלאו דעוף טמא] כו' וזהו פוטיתא שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים ולפיכך חייבין עליה ד' מלקיות, והנמלה לוקה עליה ה' כו' וחייב עלי' משום שרץ שפורש מן האוכל [הלאו דתולעת הפירות] ואחד משום שורץ על הארץ [הלאו דשרץ הארץ] ואחד משום רומש על הארץ [הלאו דשרצים שאינם פו"ר] ואחד משום שרץ העוף ואחד משום שרץ המים כו' עיי"ש באורך.

הרי מבואר דתולעת הפירות מעת שילכו על שטח הפרי יתחייבו משום תולעת הפירות, ואח"כ כשילכו על הארץ יתוסף בהם עוד לאו דשרץ הארץ. ולכן יצוייר שילקה גם משום תולעת הפירות וגם משום שרץ הארץ, דכשיצא התולעת מן הפרי חל בו איסור תולעת הפירות, ואח"כ כשפירש לארץ חל בו איסור שרץ הארץ.

ב. והנה שיטת הרמב"ם ק' טובא, דבאמת בגמ' חולין (סז:) היא בעיא דלא איפשיטא פירשה מהתמרה לאויר העולם או ע"ג התמרה ולא הגיע לארץ אם חייב או לאו, ועיין ברמב"ם פ"ב מאכ"א הי"ד פסק דכיון שלא נפשט הבעיא אינו לוקה משום תולעת הפירות עד שיגיע לארץ. וא"כ קשה, להך צד דאי"ח עד שיגיע לארץ א"כ מהו החילוק בין תולעת הפירות לבין שרץ הארץ, הרי כל שהגיע לארץ הוא כבר בכלל שרץ הארץ כמו שמבואר מדברי הרמב"ם ל"ת קע"ט הנ"ל, ולמה א"כ נתיחד לאו בפנ"ע לתולעת הפירות.

ג. ועו"ק, להצד דאי"ח עד שיפרוש לארץ, ואזי הוא כבר שרץ הארץ, ושיטת הרמב"ם בשרש הט' דבכה"ג אינו לוקה כ"א מלקות א', [ומה"ט סובר הרמב"ם דאינו לוקה כשאוכל שרץ הארץ גם משום הלאו הכללי דאל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ, שכולל כל מיני שרצים, ורק בשרץ המים שאין לו לאו בפנ"ע לדעת הרמב"ם, סובר הרמב"ם דלוקה משום הלאו הכללי דאל תשקצו כו', כמבואר בפ"ב מהל' מאכ"א]. ואיך יתיישב הסוגיא דאכל פוטיתא כו'.

[ואי"ל דאביי שאמר אכל פוטיתא כו' סובר דלוקה אם פירש לארץ, זה אינו דהרמב"ם פסק דאינו לוקה עד שיגיע לארץ ומ"מ פסק בהל' י"ג דתולעת הפירות שהלך על הארץ חייב עליה ב', וכשיטתו בביאור הסוגיא דאכל פוטיתא.]

ד. ועו"ק, כמשה"ק הרמב"ן בהשגות לשורש ט', דהרי בשני המקראות האלה, היינו קרא ד"וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מ"א) דמיניה ילפינן חיוב שרץ הארץ, וקרא ד"לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם, מ"ב), דמיניה ילפינן חיוב תולעת הפירות לשיטת הרמב"ם, בתרווייהו "על הארץ" כתיב. וא"כ להך צד בהאבעיא דחייב על תולעת הפירות אפי' כשפירשו לאויר או על שטח הפרי, ע"כ דגם זה בכלל "על הארץ", וא"כ ה"ה שיתחייב משום שרץ הארץ. ולמה סובר הרמב"ם בסה"מ דכשפירש על שטח הפרי חייב משום תולעת הפירות ואינו חייב משום שרץ הארץ (עד שיפרוש לארץ ממש).

ה. בכלל קשה, למה סתם הרמב"ם בסה"מ שכשהלך השרץ על שטח הפרי חייב משום תולעת הפירות, כיון דבגמ' היא בעיא דלא איפשיטא. והוא עצמו פסק בהל' מאכ"א שאינו לוקה בכה"ג כיון שהוא ספק.

ו. עיין פ"ב מאכ"א ה"ו כתב הרמב"ם וז"ל האוכל כזית משרץ הארץ לוקה, שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל (שם, מ"א). ואיזהו שרץ הארץ כגון נחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיו"ב עכ"ל. ושם בהל' י"ד כתב וז"ל אלו המינין הנבראים בפירות ובמאכלות אם פירשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהן כזית לוקה שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ, לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו עכ"ל. ועיי"ש בהמשך שאם פירשו לאויר או על שטח הפרי ספק ואינו לוקה.

מבואר כאן בהדיא דס"ל [כדעתו בסה"מ] שנתיחד לאו בפנ"ע לתולעת הפירות, ומ"מ פסק שאינו לוקה עד שיפרוש לארץ, דאם פירש לאויר או לשטח הפרי הוא ספק, דלא נפשט בגמ'. ויקשה טובא כנ"ל (אות ב' וג') כיון שאינו חייב עד שיפרוש לארץ, הרי אז נעשה שרץ הארץ, ולמה נתייחד לאו לתולעת הפירות. ועוד דבהל' כ"ג כתב דמשכח"ל שיהיה גם תולעת הפירות וגם שרץ הארץ, וילקה משום שניהם, וקשה כיון דאינו חייב משום תולעת הפירות עד שיפרוש לארץ, ואזי הוא כבר שרץ הארץ, וכיון דלא משכח"ל זה בלא זה לא היה לו ללקות שנים, לשיטת הרמב"ם בשרש ט' [כמו בכל שרץ הארץ שאינו לוקה גם משום הלאו הכללי דאל תשקצו את נפשתיכם כו'].

ז. וע"כ נראה שדעת הרמב"ם דאפילו כשפירש לארץ ממש לא נעשה עי"ז שרץ הארץ, כל שטבעו ותכונתו לדור בפירות, ורוצה לחזור אל הפרי, ואם לא יחזור אל הפרי ועזב את הפרי ומת. ולכן שם תולעת הפירות עליו. ואיסור שרץ הארץ הוא רק בשרצים שטבעם לשרוץ בארץ תמיד.

והא דאכל נמלה לוקה ד' כו' דמבואר מזה שיכול להיות גם תולעת הפירות וגם שרץ הארץ, אין זה בגונא שפירש לארץ וחזר לפרי, או שפירש ומת, דבזה לא נעשה שרץ הארץ כלל. אלא הוא בגונא שירד מהפרי להשתקע בארץ, שזהו טבעו ותכונתו שגדל בפרי ואח"כ עובר לגור בארץ, בכה"ג נעשה שרץ הארץ וגם לא פקע ממנו איסור תולעת הפירות, וחייב שנים.

וזה מבואר כמעט בהדיא בלשון הרמב"ם בהל' כ"ג, כשצייר תולעת הפירות שהיא גם שרץ הארץ, כתב שהיא מהלכת על הארץ כשאר השרצים ע"ש, וכונתו ברורה כנ"ל שעקר מן הפרי וקבע מושבו בארץ ומהלך בארץ ככל שרצי הארץ.

ועוד ראיה ברורה לזה, מהמבואר בדברי הרמב"ם שם הל' ט"ו שפירות שהתליעו במחובר חיובם משום הלאו דתולעת הפירות, ולא משום הלאו דשרץ הארץ. דע"ש לשונו שחייב כאילו פירשו לארץ. ואילו היה דעתו שחיובם משום שרץ הארץ היה צ"ל שחייב כאילו נולדו בארץ. אלא ודאי שרצונו לומר שהם כתולעת הפירות שפירשו לארץ וחזרו להפרי, שביאר תיכף לפנ"ז שנתיחד להם לאו בפנ"ע. ולכ' יקשה הרי כיון דקיי"ל דפרי כשהוא מחובר דינו כארץ, א"כ כשהתליע במחובר כאילו נולדו התולעים בארץ, ולמה לא יהיה חיובם משום שרץ הארץ. אלא ע"כ כנ"ל כיון דסוכ"ס טבעם ותכונתם של תולעים אלה לדור בפירות ולא בארץ, אינם בכלל שרץ הארץ אלא בכלל תולעת הפירות.

ח. ומעתה נבוא לדברי הרמב"ם בסה"מ, שכתב שאם הלך על שטח הפרי חייב משום תולעת הפירות, ואם אח"כ הלך על הארץ חייב משום שרץ הארץ. והקשה הרמב"ן הרי גם בקרא דתולעת הפירות כתיב לכל השרץ השרץ על הארץ, ואם בכל זאת חייב כשהלך על שטח הפרי, וכהך צד באיבעיא בחולין, וכמו שתופס הרמב"ם בסה"מ בפשיטות, א"כ כמו"כ היה צ"ל חייב משום שרץ הארץ.

ולמבואר נראה, הן אמנם בשני המקראות כתיב על הארץ, אבל ענין הארץ שנזכר אצל שרץ הארץ שונה ביסוד דינו מענין ארץ שנזכר אצל תולעת הפירות. דמה שנאמר בשרץ הארץ "וכל השרץ השרץ על הארץ", היינו שבעצם הם שרץ הארץ, שטבעם לשרוץ על הארץ. ולזה צריך שילכו על הארץ כפשוטו, ואין שום צד שיועיל לזה פרישה לאויר או לשטח הפרי. משא"כ בחיובא דתולעת הפירות, הרי מצד עצם שמם וטבעם תולעת הפירות הם, ואינם שורצים על הארץ. רק דמ"מ נאמר בהם תנאי דאי"ח עליהם עד שייעקרו מן הפרי [ועיין לקמן (אות י"א)], ובזה מספק"ל להגמ' אם מקרא כפשוטו שצריכים לפרוש לארץ ממש, וכל שלא נגע בארץ לא חשיב עקירה, או"ד קרא אורחא דמילתא נקט וה"ה אם נעקר לשטח הפרי או לאויר העולם. אבל חיובא דשרץ הארץ פשוט דלא משכח"ל כ"א בשורץ על הארץ ממש.

ט. וכן ניחא משה"ק, להך צד דהאבעיא דאי"ח עד שיפרוש לארץ, וכשפירש לארץ הרי בלא"ה הוא שרץ הארץ, וא"כ למה נתיחד לאו לתולעת הפירות. ועוד כיון דלא משכח"ל זה בלא זה למה בנמלה לוקה משום שניהם, (לשיטת הרמב"ם בשרש ט'). אבל לנ"ל מבואר דאפילו אם אי"ח עד שיפרוש לארץ ממש, מ"מ יש חילוק גדול בין תולעת הפרי שפירש לארץ, לבין שרץ הארץ ממש. דתולעת הפירות שפירש לארץ עדיין הוא תולעת הפרי מצד תכונתו וטבעו, וחוזר תיכף אל הפרי [ואם לא יחזור יאבד], ואינו חייב משום שרץ הארץ עד שישתנה טבעו לטבע שרצי הארץ, ויהיה מהלך על הארץ כשאר השרצים, וכלשון הרמב"ם בהל' מאכ"א, כנ"ל. וגם הרמב"ם בסה"מ מסכים לזה.

י. וכן ניחא עצם הדבר מש"כ הרמב"ם בסה"מ דהלאו דתולעת הפירות הוא כשהלך על שטח הפרי, והרי בגמ' היא בעיא דלא איפשיטא אם חייב בכה"ג ולמה סתם הרמב"ם כהצד דחייב. ונראה, דעיקר כונת הרמב"ם לבאר יסוד החילוק בין שרץ הארץ לבין תולעת הפירות, כיון דגם בתולעת הפירות אי"ח עד שייעקר מן הפרי. וא"כ מה בין זה לזה. ולזה מבאר הרמב"ם שתולעת הפירות אמנם נעקר מן הפרי אבל לא ירד לדור בארץ. ובאמת זה משכח"ל בשנים אופנים, או שפירש לשטח הפרי ולא ירד לארץ כלל, או שפירש לארץ אבל תיכף חזר להפרי כי שם ביתו [או לא יכל לחזור ומת]. והרמב"ם בסה"מ נקט האופן הראשון דפשוט טפי, ושכיח טפי. ואף שלענין דינא יש פקפוק בציון זה, שהרי בגמ' היא בעיא דלא איפשיטא, מ"מ לא חש הרמב"ם לזה כיון שעיקר מגמתו בסה"מ לבאר גדר ויסוד המצוה, ולא לפסוק הלכות, ולענין הסברת גדר האיסור דתולעת הפירות, שפירש מן הפרי אבל לא עבר לדור בארץ, האופן הפשוט ביותר הוא שמעולם לא הלך על הארץ, רק פירש מן הפרי. ולהך צד בגמ' דאי"ח בכה"ג יצוייר כשנפל לארץ וחזר להפרי [או מת], והכל אחד.

[י"א. ובמש"כ (באות ח') שעיקר גדר פירשו לארץ בתולעת הפירות הוא שנעקרו מן הפרי, נראה לבאר יותר, דהנה שיטת הרמב"ם דשרץ המים אין לו לאו בפנ"ע, רק לוקה משום הלאו הכללי דאל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ. ויקשה א"כ תולעת שבפירות קודם שפירשו, נהי דאי"ח מדין תולעת הפירות, אכתי יהיה חייב מכח הלאו הכללי דאל תשקצו כו'. דומיא דשרץ המים שאין לו לאו בפנ"ע וחייב מכח הלאו הכללי. (ויש לחלק דבשרץ המים עכ"פ איכא גילוי בקרא דכל אשר אין לו סנפיר כו' כמו שהביא המ"מ הל' י"ב מהתו"כ). וע"כ דתוך הפרי הוא מתיר, וכיון דחזינן שהוא מתיר הלאו דתולעת הפירות, ידעינן מזה שהוא מתיר גם הלאו הכללי דאל תשקצו כו'. וממילא דגדר פירש לארץ הוא שנעקר מן הפרי ופקע המתיר.

וכעי"ז אשכחן לענין מים שבכלים, דשרצים שנולדים במים שבכלים מותרים, ונלמד בגמ' (סו:) מקרא דבימים ובנחלים, ולכ' היתר זה הוא שייך רק לאיסור שרץ המים, שיש לו רמז באותו קרא (כמש"כ המ"מ כנ"ל), וא"כ צריך להבין מש"כ הרמב"ם בהל' כ' שאם סינן יתושים מן היין חייב משום שרץ העוף והמים. הא קודם שסינן אינו חייב. והרי לענין חיוב שרץ העוף מה לי קודם שסיננן מה לי אחר שסיננן. וע"כ דמים שבכלים הוא מתיר, וכיון דאשכחן בקרא דהוא מתיר איסור שרץ המים, ילפינן מזה שהוא מתיר גם איסור שרץ העוף. וכעין מה שכתבנו לענין תולעת שבפירות.

ועיין בלשון הרמב"ם בהל' י"ז אבל דג מליח שהתליע כו' וכן המים שבכלים כו', ולכ' מה "וכן" שייך בזה, הרי הם שני ענינים נפרדים, היתר דג מליח שהתליע, שהוא מדין תולעת הפירות קודם שפירשו, ונאמר לענין הלאו דתולעת הפירות, והיתר מים שבכלים, שנאמר לענין הלאו דשרץ המים. אבל לנ"ל ניחא, דשני אלה הם מתירים, ומתירים כל מיני איסור שרצים, וק"ל.]

יב. ועיין בגמ' חולין (סז.), אחר המבואר שם דמים שבכלים שוחה ושותה ואינו חושש, דנלמד מקרא דבימים ונחלים דשרצים הנולדים במים שבכלים מותרים. אמרינן א"ר הונא לא לשפי איניש שכרא בצבייתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ כו', א"ל ר' חסדא לר' הונא תניא דמסייע לך כל השרץ השרץ על הארץ [בתו"כ וברמב"ן בסה"מ שם הגי': ואת נבלתם תשקצו] לרבות יבחושין שסיננן ע"כ.

והנה מלשון הגמ' מבואר דהחיוב כשפירש לצבייתא וחזר למים אינו משום שרץ המים כ"א משום שרץ הארץ. וכ"כ רש"י שם בהדיא. וכן מבואר ברמב"ן בסה"מ שם. ולכ' מוכרח כן דהרי אפילו אם פירש מן המים סוכ"ס אינו דומיא דימים ונחלים ואיך יתחייב משום שרץ המים. וא"כ יקשה למש"נ בשיטת הרמב"ם דחיוב שרץ הארץ הוא רק בשרצים שטבעם ותכונתם לשרוץ על הארץ, ואילו שרץ המים זה שנסנן בצבייתא ותיכף חזר למים הרי מצד טבעו ותכונתו אינו משרץ הארץ כלל.

אבל באמת עיין ברמב"ם שם הל' כ' וז"ל המסנן את היין או את החומץ או את השכר ואכל את היבחושים או את היתושים והתולעות שסנן לוקה משום שרץ המים, או משום שרץ העוף ושרץ המים, ואפילו חזר לכלי אחר שסננן הרי פירשו ממקום ברייתן עכ"ל. ומבואר שחיובו באמת משום שרץ המים [וביתושים גם משום שרץ העוף], דע"י שפירשו ממקום ברייתן פקע ההיתר דמים שבכלים. ואי"ח משום שרץ הארץ כלל. ולנתבאר הוא מוכרח לשיטתו, דתולעת הפירות שפירשו לארץ וחזרו להפרי לא נעשו שרץ הארץ, כיון שמצד טבעם אינם דרים הארץ, וה"נ דכותיה כשסינן תולעים מן המים הרי מצד טבעם אינם שרץ הארץ כלל, וחיובם לשיטת הרמב"ם משום שרץ המים.

[ומש"א בגמ' דחייב משום השרץ השרץ על הארץ, צ"ל שלהרמב"ם היתה גי' אחרת בגמרא. ור' חסדא שהביא קרא דכל השרץ כו', הרמב"ם יגרוס כגי' הרמב"ן, וכדאי' בתו"כ, ואת נבלתם תשקצו כו' דההוא קרא כתיב באמת בקרא דדגים טמאים, ששם מרומז גם איסור שרץ המים (כמש"כ המ"מ בהל' י"ב, כנ"ל). אי"נ גם לגי' שלפנינו י"ל דהכונה לומר דכמו בתולעת הפירות ע"י שפירשו ממקום ברייתן נאסרים, כמה שנדרש מקרא דהשרץ על הארץ, ה"נ ילפינן מזה לענין שרץ המים דע"י שפירשו ממקום ברייתן פקע ההיתר דמים שבכלים. ועיין לעיל (אות י"א) שהרמב"ם באמת דימה שני היתרים אלה.]

[ולענין משה"ק למה חייב משום שרץ המים כשפירשו מן המים, הרי סוכ"ס אי"ז דומיא דימים ונחלים. צ"ל דהרמב"ם סובר שהנלמד מקרא דימים ונחלים אינו שהלאו לא נאמר מעיקרא כ"א בימים ונחלים (ובדומים להם). אלא הוא גילוי מילתא בעלמא, דמים שבכלים הוא מתיר. וכיון שיצא ממקום ברייתו במים שבכלים פקע ההיתר. ואפשר דהרמב"ם לשיטתו דעיקר הלאו בשרץ המים אינו בקרא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים כו', דס"ל דזה נאמר בעיקר על דגים, [אף שיש שם רמז לאיסור שרץ המים ג"כ, כנ"ל), והלאו דשרץ המים הוא הלאו הכללי דאל תשקצו כו', ומ"מ ילפינן מקרא דימים ונחלים שאינו לוקה על שרץ המים במים שבכלים, והוא בדרך גילוי מילתא, שמים שבכלים מתיר הכל. (ויל"ע אם הוא מתיר גם איסור דגים טמאים, ועיין בחזו"א סי' י"ד ס"ל שההיתר הוא רק במינים שאינם פו"ר, וק"ק דשיטת הרמב"ם בהל' כ"ג דיש שרצים שבמים שפרים ורבים, ומ"מ הרי במים שבכלים שוחה ושותה ואינו חושש, וצ"ת.]

יג. והנה לשון הרמב"ם שם ה"ז, וכן המים שבכלים שהשריצו הרי אותן שרצים מותר לשתותן עם המים כו' ע"ש, ודייקו הפוסקים שדעת הרמב"ם שדוקא עם המים שרי אבל לא בפנ"ע [עיין בפר"ח סי' פ"ד ובחזו"א סי' י"ד]. ונראה דהרמב"ם לשיטתו, דלשיטת רש"י שהחיוב בפורש מן המים שבכלי הוא משום שרץ הארץ, א"כ במה שבשעה שאוכלו פורש מן המים לתוך פיו יש מקום לומר דאינו נעשה שרץ הארץ. אבל להרמב"ם שחיובו מדין שרץ המים, דע"י שעקר ממקום ברייתו פקע ההיתר דמים שבכלים, א"כ כשלא חזר למים כלל ונאכל בפנ"ע אין לך פירש ממקום ברייתו גדול מזה.

[ומ"מ נראה שלענין דינא מסכים רש"י עם הרמב"ם בפרט זה, דאסור לאכול השרץ בפנ"ע, דפרישה לפיו היא כפרישה לארץ, דעיין בגמ' (סז:) מבע"ל פירש ומת מהו, ואח"כ מבע"ל פירש לאויר מהו, ופרש"י דהאיבעיא דפירש לאויר הוא את"ל דפירש ומת מותר, משום שאינו ראוי לרחוש, אבל פירש לאויר ראוי לרחוש. וקשה למה לא פרש"י להיפך, דהבעיא היא את"ל דפירש ומת אסור, דאף שלא רחש אבל עכ"פ נגע בארץ, אבל פירש לאויר לא נגע בארץ כלל. ועיין בחזו"א סי' י"ד שהעיר כן. ומזה היה משמע קצת דרש"י סובר דכשבלעו הוא כאילו נגע בארץ, וא"כ גם כשפירש לאויר לתוך פיו הרי כאילו נגע בארץ, ולכן הוצרך לפרש שהבעיא היא מצד הרחישה, שבלע אותו קודם שירחוש, וא"כ כל הבעיא היא על הצד דאי"צ רחישה.

אך קצת קשה א"כ דהרי שיטת רש"י דגם שרץ המים כשפירש לצבייתא חייב משום שרץ הארץ, ואם איתא דכשפירשה לפיו הוי כפירש לארץ א"כ כשאוכל שרץ המים בפנ"ע יתחייב גם משום שרץ הארץ, ויקשה גבי אכל פוטיתא דלוקה ארבע, דדעת רש"י מכות שם דהיינו שנים משום שרץ המים ושנים משום שרץ סתם, ואמאי אינו לוקה גם משום שרץ הארץ. וע"כ דפרישה לפיו אינו כפרישה לארץ, ודלא כמש"נ. אבל יש לדחות, דהרי פוטיתא הוא דג טמא כמש"כ רש"י שם, ובדג לא שייך רחישה, משא"כ הא דצבייתא מיירי בבריה רוחשת כמבואר ברש"י שם דחיישינן שמא רחשה על הקשין, וממילא דבדג שאינו רוחש כלל פשיטא דל"ש להתחייב משום שרץ הארץ ואפילו אם פירש לארץ ממש, וק"ל.]

יד. וע"ע שם הל' י"ד אלו המינין הנבראים בפירות ובמאכלות אם פרשו לארץ כו' אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו עכ"ל. וגם כאן דייקו הפוסקים שדעתו שההיתר הוא דוקא עם הפרי ולא התולעת בפנ"ע. ונראה דגם כאן אזיל לשי' שהחיוב כשפירש לארץ אינו שעי"ז נעשה שרץ הארץ, וכדעת הרמב"ן, כ"א משום שפירש ממקום ברייתו. לכן ס"ל דכל הבעיא בפירש לאויר וכיו"ב הוא באופן שחזר להפרי, אם הפרישה לאויר חשוב עקירה, או"ד צריך פרישה לארץ ממש. אבל כשנאכל בפנ"ע, אפילו לא פירש מן הפרי כלל, אלא מצצו אותו מתוך הפרי, אבל כיון שנאכל בפנ"ע אין לך פרישה גדולה מזו.

ובהא דפירשה לאויר פרש"י שקלטו מן האויר ואכלו, הרי שחולק על הרמב"ם וס"ל דאפילו אם נאכל בפנ"ע יש מקום לפוטרו, כיון שלא רחש על הארץ, ואזיל לשי' (שם ד"ה באביה), דתולעת הפירות שפירש לארץ חיובו משום שרץ הארץ, וכרמב"ן, ולכן יש מקום להצריך רחישה על הארץ, ולא סגי בפרישה מן הפרי, אפילו פרישה גדולה כזו שנאכל בפנ"ע.

טו. ועיין בגמ' (סז:) דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין, ומפרש רבינא החילוק משום דבהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימין. וברש"י מבואר דמיירי שהתליע מחיים, ואיסורם משום אבר מן החי. אבל שיטת הרמב"ם שם (הל' י"ז) דמיירי שהתליע אחר שחיטה, וקשה כיון שהתליע אחר שחיטה מהו סברת רבינא דבהמה בשחיטה הוא דמשתריא. עו"ק דסתימת לשון הרמב"ם משמע שהאיסור הוא אותו איסור תולעת הפירות דמיירי בה לפנ"כ ע"ש בלשונו, ולכ' כיון דכל האיסור הוא משום שאינו מועיל שחיטה לדרני א"כ היה צ"ל איסורו משום אבר מן החי, וכפרש"י.

ונראה דהרמב"ם לשיטתו דכל ההיתר לאכול תולעת הפירות שלא פירשו הוא עם הפרי, דכל שלא פירש נחשב חלק מן הפרי וטפל אליו. ומפרש הרמב"ם לדברי רבינא דכיון שהיתר הבשר הוא דוקא מכח השחיטה, לכן א"א לתולעים להיות טפלים להבשר, כיון שהם אינם בכלל ההיתר שחיטה, אלא הם נחשבים דבר בפנ"ע וממילא דחל עליהם איסור תולעת הפירות וכאילו פירשו וק"ל.

טז. והנה בהא דר' הונא דלא לשפי איניש שכרא בליליא כו' פרש"י דאם רחשה קצת על הקשין נעשה שרץ הארץ, ומשמע דחיובו מדין שרץ הארץ דוקא ולא משום שרץ המים. וחולק על הרמב"ם.

ויל"ע, דלענין יבחושין שסיננן פרש"י שהן כעין יתושין הנמצאות במרתפות של יין, והרי יתושין הן שרץ העוף כמש"כ רש"י עה"ת (ויקרא י"א, כ'). וכן עיין בפרש"י עה"פ ואת נבלתם תשקצו (שם פסוק י"א) הביא הדרשא דיבחושין שסיננן, והוסיף לבאר שהם מושייליו"ש בלע"ז, ומדברי הרמב"ן שם מבואר שהלע"ז הזה פירושו יתושים עפים. וא"כ קשה, הרי בשרץ העוף לא כתיב בימים ובנחלים וא"כ אמאי אי"ח אפילו קודם שסיננן.

תינח להרמב"ם הסובר דאחר שפירשו חייב משום שרץ המים, י"ל דקודם שסיננן ההיתר דמים שבכלים מגלה שפטור מכל החיובים, אפילו מחיוב שרץ העוף. אבל לרש"י דאפילו אחר שסיננן אינו חייב משום שרץ המים, דההיתר דמים שבכלים הוא אפילו אחר שפירשו, (כיון דסוכ"ס אינו דומיא דימים ונחלים), ומ"מ אחר שסיננן חייב משום שרץ הארץ, הרי שההיתר דמים שבכלים הוא מתיר רק איסור שרץ המים, ולא שאר איסורי שרצים. וא"כ קשה אמאי אי"ח קודם שסיננן ג"כ משום שרץ העוף.

ונראה, דהנה נתבאר שיטת הרמב"ם דשם שרץ הארץ מיוחד לשרצים שטבעם ותכונתם להלוך על הארץ. אבל שיטת רש"י דאם פירש השרץ מן השכר לצבייתא ונפל לשכר חיובו משום שרץ הארץ, אף שמצד טבעו ודאי אינו מהרוחשים על האדמה כלל. ולדידיה שם שרץ הארץ כולל כל שרץ שרחש מעולם על הארץ.

ומעתה נדון לענין שם שרץ העוף, אם הוא נקבע ע"י מה שתכונתו להיות מעופף, או ע"י מה שעף בפועל. ולהרמב"ם מסתבר שהוא נקבע ע"י תכונתו וטבעו, שכל שטבעו לעופף שרץ העוף הוא. וכמו שסובר לענין שרץ הארץ. וראיה לזה ממש"פ שאם סינן יבחושין מן היין חייב משום שרץ המים והעוף, אף שחזרו ליין ולא עפו מעולם. כיון שטבעם לעוף (ופקע מהם ההיתר דמים שבכלים ע"י שסיננן) חייב עליהם משום שרץ העוף.

אבל לרש"י מסתבר דשם שרץ העוף נקבע ע"י שמעופף בפועל, דומיא דשם שרץ הארץ שנקבע לדעתו ע"י הרחישה על הארץ. וממילא דיבחושין שסיננן כיון שלא עפו מעולם אין בהם חיוב משום שרץ העוף. רק כשהם במים חיובם משום שרץ המים, ואם הוא מים שבכלים מותרים, וכשסיננן ורחשו על הקשין חייב עליהם משום שרץ הארץ, (כמש"כ רש"י בהדיא). אבל חיוב שרץ העוף לא שייך בהם כלל כל זמן שלא עפו.

יז. ועדיין יש לעיין בדברי הרמב"ן עה"ת (שם י"א, י"א) שהביא פרש"י שיבחושין הן כעין יתושין, והקשה עליו וז"ל שהמין הזה הוא פורש מן היין תמיד ופורח באויר ונח על הארץ, ואפילו משעת פרישתו נאסר כדאמרינן בפ' אלו טרפות בעי רב יוסף פרשה לאויר העולם מהו, וכל שכן שהוא נח על הכלים ועל הארץ כו' וקרינא ביה השורץ על הארץ עכ"ל. [ובעיקר השגתו י"ל דאף שרש"י עה"ת כתב יבחושין מושייליוש בלע"ז, ומדברי הרמב"ן מבואר דהיינו יתושין, אבל רש"י בסוגיין כתב כעין יתושין, וא"כ י"ל דאינם כיתושין ממש ואינם פורחים מן היין בעצמם עד שיסננם].

וקשה לי על לשון הרמב"ן שכתב שהיתושין האלה קרינא בהו השרץ על הארץ, והרי הם שרץ העוף ולא שרץ הארץ. וגם מבואר מדברי הרמב"ן שהחיוב הוא רק ע"י שנחו בכלים ובארץ, או ע"י פרישתם לאויר להך צד באיבעיא דגם זה נחשב שריצה על הארץ, ולמה ליה זה אפילו לא שרצו בארץ כלל יתחייב עליהם משום שרץ העוף, ובשרץ העוף לא כתיב על הארץ כלל.

ושי"ל דבשרץ העוף כתיב וכל שרץ העוף אשר לו ד' רגלים (שם כ"ג), וכתב רש"י שבא ללמד שאם יש לו ה' רגלים טהור, והוא מתו"כ, ומובא גם ברמב"ן שם. והרי יתושין יש להם ו' רגלים, כנראה בחוש, וא"כ אינם בכלל שרץ העוף. [וצ"ע מש"כ רש"י שם (פסוק כ') שרץ העוף כגון זבובין וצרעין ויתושין וחגבים, והרי כולם יש להם ו' רגלים, מלבד חגבים, וצ"ע.] ולכן תפס הרמב"ן שחיובם משום שרץ הארץ, כיון שנחים על הארץ ג"כ. ומה שאמרו בתו"כ דאם הולך על ה' טהור, צ"ל דמיירי כשלא הלכו על הארץ, אבל ק' להך צד באיבעיא דאפילו פירשו לאויר נחשב שריצה על הארץ היכי משכח"ל שרץ העוף שלא נח בארץ ולא פירש לארץ. והיה אפש"ל דאיה"נ טהור מדין שרץ העוף וחייב משום שרץ הארץ, ונפק"מ דלוקה חמש ולא שש, לשיטת רש"י בסוגיא דאכל פוטיתא כו' הנ"ל, וכן ס"ל להרמב"ן בהשגות לשרש ט'. אבל לשון התו"כ לא משמע כן, דמשמע טהור לגמרי. ושמא הוא בחגבים, שאינם רוחשים סמוך לארץ אלא קופצים ומנתרים, ולכך לא חשיבי שרץ הארץ כלל, רק שרץ העוף לבד, ואם יש להם ה' רגלים טהורים. וצ"ת.

יח. מדי דברי בסוגיא זו אעיר מה דק"ל על הרא"ש שדייק מדברי רש"י לעיל (נח.) דקישות שהתליע באביה אי"ח אא"כ ריחש. וקשה לי להך צד דפירשה ומת חייב הרי דלא בעינן ריחוש. ולענין הדיוק בדברי רש"י בפשוטו היה אפש"ל דרש"י חש שלא נפשוט מדברי שמואל דקישות שהתליע כו' הבעיא דפירש ומת, ולכן פירש דשמואל מיירי ברחש. והרי בסוגיא דלא לישפי איניש שיכרא כו' כתב רש"י ג"כ שרחש על הקשין, והוא ודאי מה"ט שרצה לפרש הגמ' גם אליבא דהצד דבעינן ריחוש. אבל הרא"ש לא הבין כן בדעת רש"י וקשה כנ"ל. ועיין בחזו"א סי' י"ד, וצ"ע.

יט. עוד רגע אדבר, בהא דמבע"ל (סז:) פירשה לאויר העולם מהו, ופרש"י דהבעיא היא את"ל בפירשה ומת מותר משום שאינו ראוי לרחוש, אבל כאן ראוי לרחוש. ועיין בחזו"א שם סק"א כתב דע"כ לפי רש"י הבעיא בפירשה ומתה היא במתה מיד קודם שהספיקה לרחוש, אבל אם הספיקה לרחוש ולא רחשה פשיטא דאסור, דאם איתא דבעינן רחשה ממש אין להסתפק באויר העולם. ועיי"ש סק"ג כתב דלפ"ז מש"כ רש"י בעמ' א' דהלכה קצת על הקשין לאו דוקא, אלא זמן הראוי לרחישה את"ד. ולא הבנתי ההכרח לכל זה, לעולם נימא דהבעיא בפירשה ומתה היא במתה לאחר זמן, ומספק"ל שמא צריך רחישה בפועל. דלכן כתב רש"י בעמ' א' שהלכה על הקשין. ומ"מ מבע"ל בפירשה לאויר, והוא דבפירשה ומתה הרי עכשיו בשעה שאוכלה אינה ראויה לרחוש, שהרי מתה, וגם בפועל לא רחשה מעולם. ואי"ז שרץ על הארץ. אבל בפירשה לאויר, נהי דלא רחשה מעולם אבל כיון שבשעת אכילה היא עדיין חי הרי ראויה לרחישה, וק"ל.